 |
 |
     |
|
סיכום טיול בטורקיה - ספטמבר 2004
הטיול טיול עצמאי, זוג לבד, באירגון ותכנון עצמי. המטרה העיקרית – קפדוקיה. בהתחלה חשבנו לטוס ל-קייסרי ישר, אבל לאחר מכן החלטנו להאריך ולעבור בנסיעה אזורים נוספים של תורכיה, שלא נגיע אליהם אחרת.
להמשך המאמר לחץ על "קרא עוד"
ראשית, סיכום כספי. עלות הטיול, תשעה ימים, 8 לילות, 2,449$ לזוג, 1224.50$ לאדם, כולל הכל. חלוקת ההוצאות (והערות נוספות..): טיסה – 430$ לאדם. טיסה סדירה, של "טורקיש" מת"א דרך איסטנבול לאנטליה. נראה כמו לנסוע מת"א לירושלים דרך חיפה, אולם לא רצינו לקחת את הסיכון של ביטולים, איחורים או הקדמה של טיסות. רכב שכור – 8 ימים – 408$. כולל ביטוח השתתפות עצמית. ההשכרה דרך "אופרן". הם עובדים באנטליה עם חברה שנקראת "אלמירה". אין לה משרד בשדה. מחכים לך ונוסעים לאיזה מגרש חניה סמוך שם חותמים על ההסכם בשמש. לא מלהיב. קיבלתי רכב עם קילומטראג' גבוה – כ- 100,000, ועם פחות מרבע טנק דלק. זה מסרבל את חישוב הדלק בהחזרה, לא נוח. הוישר מול הנהג מרח את הליכלוך במקום לנגב, מזל שלא היה גשם. יש מקום לשיפור. אין לי סיכום מדויק של קילומטרים, אך זה משהו בסביבות 1400 ק"מ. טיסה בכדור פורח – 312$ (140 אירו לאחד). שווה את המחיר. דורשים גם יותר. הסיכום היה באינטרנט, דרך סוכן תורכי שנקרא Rose Tour ועבד טוב, בלי שנדרשתי לתת מראש פרטי כרטיס אשראי. דלק – 167$. הדלק בתורכיה יקר, בערך 1.25$ לליטר. ביקשתי לקבל רכב על גז, מה שהיה מוזיל את העלויות, אבל לא הסתייע. לינות – 459$. לשמונה לילות, ממוצע של 57$ לחדר זוגי ללילה. אפשר בפחות. בגרמה ישנו במלון מערות שנקרא Legend Cave Hotel – שילמנו 60 אירו ללילה – לא שווה את המחיר. המנעו ממנו. ארוחת הבוקר מתאימה למלון של 30$ מכסימום. החדר לא נוח. כלכלה – 73$. יש להביא בחשבון ששני הלילות האחרונים היינו בבתי מלון "הכל כלול", כך שיש לחלק לשש. עדיין מעט – 6$ לאדם ליום. היינו קצת חסכנים בנושא זה, אני מניח שהרוב יוציאו מעט יותר. אם מוציאים פחות על לינה ויותר על אוכל, עדיין נשארים בסיכום עם אותה הוצאה לערך. הופעות, כניסות לאתרים וחניה – 166$ - מעל לצפוי. גם אם נוריד מזה 60$ הופעה של הדרוישים המחוללים, ו- 16$ חמאם באורגופ, עדיין 90$ זה לא מעט (למרות שכולל 15$ להדרכה). התורכים העלו במידה משמעותית את דמי הכניסה לאתרים השונים, לפחות לפי השוואה למה שכתוב במדריך "העולם" לתורכיה. זהו. עוד כמה דולרים לטיפים ולכביש מהיר, וזה הסך הכל. ולטיול עצמו: יום 1 נחתנו באנטליה בשעות אחה"צ המוקדמות. קיבלנו את הרכב, פיאט ממוזג. מזל שהיה מיזוג ועבד טוב. בסה"כ, למרות הקילומטראג' הגבוה ולמרות שפיאט זה לא שם נרדף לאמינות, לא היו תקלות ואפילו לא נקר, למרות שפעם השתמשנו בו כאילו היה ג'יפ, ופעם אחרת כאילו היה מכונית מרוץ. מהשדה נסענו מזרחה עד אחרי MANAVGAT. פניה שמאלה לפי השילוט ל- KONIA. השילוט אגב, לא רע בכלל. מכיון שהמפה בה השתמשנו היתה מה שהורדתי מהאינטרנט (רציתי לקנות מפת דרכים בארץ אבל ראיתי שאין במפות יותר מידע ממה שהורדתי מהאינטרנט), היינו תלויים בשילוט הדרכים, וזה עבד טוב. הגענו לאן שרצינו בלי התברברויות מיותרות. נסענו בכביש נופי יפה ביותר, מתפתל בין ההרים, עצים, עמקים, סלעים. התכוונו ללון ב- BEYSEHIR. לפני כן עצרנו בעיירה קטנה בשם SEYDISEHIR לאכול. עצרנו במסעדה מקומית, וביקשנו קבב תורכי. מה שקיבלנו היה חתיכות בשר כבש בתנור על פיתה מיוחדת. טעים מאד. שתי מנות כאלו, ועוד סלט, שתי מנות פודינג אורז לקינוח ותה. שילמנו, יחד עם הטיפ, 16 מליון, קצת פחות מ- 11$. יותר יקר משציפינו. נסענו ל- BEYSEHIR. היה כבר מאוחר, וזוגתי היתה עם מיגרנה חריפה, אז עצרנו במלון הראשון שראינו. לא משהו שיש לספר עליו בבית. יום 2 סיירנו ב- BEYSEHIR. עיירה תורכית מובהקת, שוכנת לחופו של אגם גדול, שמהווה שמורת טבע. הרושם העיקרי הוא של פוטנציאל לא מנוצל. שטח גדול לחוף האגם היה מפותח ומסודר, כולל מדשאות, שבילים, ספסלים ואפילו תיאטרון קטן, מוזנח ולא מטופל. ספינת טיולים עוגנת בסמוך ונראה שזה זמן רב שלא הייתה בשימוש. לא ברור למה זה כך. גשר עץ ציורי מוביל לאי קטן. בהחלט שווה לשבת בו קמעה, לצפות באגם ולשכוח כל טרדה אפשרית. מעל לתעלה שנשפכת לאגם גשר מודרני ולידו גשר עתיק יותר. שווה להעיף מבט. בעיירה מסגד עתיק מהמאה ה- 13 עם עמודי עץ ותקרת עץ, שמשולבים בה גם מגיני דוד. שווה ביקור. האמאם של המסגד קופץ מיד להסברים. לא עולה כסף, אבל האימאם מבקש תרומה לשיפוץ המסגד. ליד המסגד מבנה חמאם עתיק ובית מדרש. פחות מענינים. מהעיירה נסענו צפונה לאורך האגם. חופים ארוכים שוממים, ורק פה או שם אוהל של מטיילים. לא בתי מלון, לא חופים מוסדרים, לא ספורט מים. אותה תחושה של החמצה. רק סירות דייגים המשייטות באגם מצביעות על השימוש העכשוי. מצפון לעיירה, כ- 17 ק"מ, אתר מעניין בשם EFLATUNPINAR. אתר מתקופת החיתים עם מעיין שופע. שרידים של פסלים ממקדש כלשהו, ומיים זכים עם צמחיית מים. פתוח לכל, לא מגודר ולא עולה כסף. משם ל KONIA, נסיעה ארוכה בנופים חקלאיים יפים ונעימים, גבעות עם ריבועים בגוונים שונים של חום וצהוב, וירוק של עצים ויערות. ב- KONIA היעד הוא מוזיאון המוולאנה, מסגד הדרוישים המחוללים. המוזיאון מלא מוסלמים ומוסלמיות מאמינים. שווה ביקור אבל לא לצפות יותר מדי. המוזיאון קטן, חציו זה קברים של דרוישים, ארונות אבן מכוסים בד עם תרבוש מעליהם. העיר עצמה מוסלמית, אבל עושים לה עוול כשמתארים אותה כמשהו מאיים על המערביים. על כל אישה על רעלה יש אחרת הלבושה אירופית, ולא חשנו מאויימים כלל. העיר היא גם מרכז של תעשיית השטיחים, אבל לא הקדשנו עניין לכך. מקוניה ל- AKSARAY, שהיא כבר בפתחה של קפדוקיה. נסיעה ארוכה ומשעממת למדי. באקסראי התאכסנו במלון בשם AGACLI TURISTIK TESISLERI. מלון קטן, בונבונירה, במיקום מצוין – ממש על הצומת של היציאה לכיוון קפדוקיה. הזמנו מראש – 55 אירו לחדר זוגי, הזמנה באינטרנט. אלא מאי – אין מים חמים. כנראה איזו תקלה, אבל השאיר טעם רע. יום 3 התחלת הטיול בקפדוקיה. מאקסראי נסענו לעמק IHLARA. העמק מתחיל בכפר SELIME ונמשך עד לאיהלרה. סה,כ 11 ק"מ. אנחנו קיצרנו – יש אפשרות לרדת בכניסה לכפר איהלרה, ואז הקטע ארכו 4 ק"מ. העמק עצמו הוא ערוץ קניוני, לאורכו נחל זורם. כיף לטייל בו. הכניסה לערוץ עולה 5 מליון לירות, והחניה ברחבה שליד הכניסה האמצעית עוד 3 מליון. אבל שווה. יורדים במדרגות ומגיעים לנחל. האטרקציה היא לכאורה הכנסיות החצובות שמצויות לאורך הערוץ. אכן מעניין, אבל עוד נראה כל כך הרבה כנסיות חצובות, ואלו לא היפות ביותר. עם זאת, דרך נהדרת לבלות כמה שעות. מIHLARA ל- GUZELYURT. כפר נחמד וציורי. גם בו כנסיות חצובות, וגם כאן לוקחים 5 מליון. אבל חניה חינם. האמת שהכנסיות מיותרות אחרי שעשינו את הערוץ, שווה לבלות קצת בכפר הציורי. אנחנו נכנסנו גם לכנסיות, והיתה לנו חוויה מיוחדת לפגוש משפחה יוונית שבאה לראות את הכנסייה החצובה בה התפללו הורי הוריהם. בכפר זה חיו יוונים, עד להחלפת האוכלוסיות בין יוון ותורכיה ב- 1924. נושא מעניין בפני עצמו, עוד יצוץ בעתיד. האתר הבא – העיר התת קרקעית DERINKUYU. בדרך ראינו זוג תרמילאים טרמפיסטים. אספנו אותם בלי לדעת מיהם. מה מתברר? ישראלים כמובן. עושים את תורכיה בטרמפים. אגב, לא פגשנו ישראלים חוץ מהם. העיר התת קרקעית היא הגדולה בין הערים התת קרקעיות. 8 קומות עומק. שלא תצפו יותר מדי, בכל קומה רואים רק כמה חדרים. החלטנו לקחת הדרכה. יש מדריך שיודע גם קצת עברית. רוצה 25$ להדרכה. בסוף התפשרנו על 15$. הפטנט הוא לצבור כמה מודרכים יחד, ואז המחיר מתחלק. ההדרכה הוכיחה את עצמה כי אחרת אתה סתם רואה חדרים חצובים ולא מבין את המשמעות. אומרים שהעיר עמוסה תיירים. זה אולי נכון לשעות הבקר. היינו אחה"צ והיה כמעט ריק. טיפ: להביא פנס. למרות שיש תאורה, טוב להאיר למעברים, מבואות, פירים וכו' ולהתרשם. עוזר. כל הסיור כשעה. גם בלי מדריך לא הולכים לאיבוד – יש חיצים אדומים לירידה וכחולים ליציאה. כאמור – ההדרכה מוסיפה הרבה. משם ל- GOREME ללינה. בדרך עצרנו ב- UCHISAR – עיירה ובה אתר שנקרא "המבצר" – סלע ענק בראש גבעה, מחורר כגבינה שויצרית (כמו הרבה סלעים באזור – כך יתברר בהמשך), שממנו תצפית נהדרת על הנוף. ב- גרמה ישנו במלון מערות, כמו שכבר הוזכר לעיל , LEGEND. הזמנו מראש באינטרנט, בשביל החוויה של חדר חצוב. בדיעבד, מקח טעות, והמחיר מוגזם ביותר. החוויה של החדר, החצוב בחלקו, עוברת אחרי חצי שעה, ונשארים עם חדר שבמהותו פחות נוח מחדר מלון רגיל, במחיר מופקע. נכון שהיתה אמבטיה עם ז'קוזי, אבל ארוחת הבקר דלה מאד, ואם רצית מיץ תפוזים נדרשת לשלם אקסטרא. איחסון בגדים הרבה מתחת לנדרש, מנורת קריאה רק בצד אחד של המיטה, שקעי חשמל לשימוש למטענים אין – צריך להשתמש בשקע באמבטיה. יום 4 כדור פורח! אספו אותנו מהמלון בחמש ורבע בבקר, חושך בחוץ. מסיעים לאתר ההמראה, שם הצוות עוסק בניפוח הבלון – בהתחלה ע"י מאווררים ואח"כ חימום האויר ע"י בערה של גז. בנתיים הנוסעים מתכבדים בקפה ועוגה. מתרוממים עם הזריחה. בסל 12 נוסעים, הסל מחולק לתאים לצורך האיזון, 3 נוסעים בכל תא. באמצע הטייס עם מכלי הגז. הטיסה בשקט ורוגע, למעט הרעש של המבער, שהטייס מפעיל מדי פעם. טיפ: לקחת כובע – המבער מקרין חום חזק. הטייס שלנו – טורקי – מטיס את הכדור במיומנות רבה. שטים לעבר סלע, ובטוחים שנתנגש בו, והנה עוברים כשבין הסלע לסל פחות ממטר. בתחילה עפנו בגובה נמוך, ואח"כ עולים לגובה רב וצופים על כל העמק. הטיסה חלקה ביותר ושקטה, חוץ מרעש המבער שהוא חזק למדי. ללא ספק חוויה מיוחדת. דווקא בנחיתות – פישול. הטייס תלוי בעוזרים שלו, שצריכים להגיע למקום המדויק ולתפוס את הסל שלא יגרר. לא ברור אם העוזרים דמיקולו, או שהתקשורת ביניהם לוקה בחסר. בכל מקרה, בנחיתה אחת (הוריד כמה מהנוסעים, כנראה שילמו על פחות זמן) כיסחנו עץ קטן וכמעט שעלינו על עמוד חשמל. בנחיתה האחרונה, שרצה לנחות על משטח סלול קטן למדי שבגובה כמה מטרים מעל לכביש, בתוך העיירה, שוב לא הגיעו העוזרים בזמן, כיסחנו גדר בלוקים ועץ והטייס נאלץ לעלות, תוך צעקות וקללות במכשיר הקשר, ולנחות בשדה מרוחק יותר. האמת שהיה מצחיק ולא מפחיד. תוספת לחוויה. חזרנו למלון, ואכלנו ארוחת בקר צנועה, לא מתאימה למחיר החדר. אפילו בשביל מיץ תפוזים ביקשו אקסטרא. לאחר האוכל – לעמקים שבין GOREME ל- CAVUSIN – צ'אבושין, או שוואשין. זה מהמילה שאוויש (חייל). למעשה, ראוי לשקול ללון בכפר זה ולא בגרמה, כבסיס ליציאה לעמקים שמצפון לגרמה. התלבטנו אם לקחת מדריך לסיור בעמקים – המחירים בשמים. החלטנו לוותר, ולא הצטערנו. הסתדרנו לבד והגענו לעמק הורדים ועמקים נוספים, עד ששבענו.עמקים אלו, אפשר לטייל בהם שעות. סלעים מחוררים, כנסיות חצובות, צורות נוף מדהימות, מנהרות טבעיות, ועוד כהנה וכהנה. בין לבין – עזרנו לקשיש עם סוס ועגלה לקושש עצים לקראת החורף – לגזום ענפים יבשים של השיחים במקום. נסענו לשוואשין – כפר רדום למדי, טוב למי שמבקש שקט, מן הסתם – לא בדקנו – מגורים זולים מאלו של גרמה. בכפר סלע ענק מחורר. בו כנסיית יוחנן המטביל. לא עלינו בשל המאמץ הנדרש. ישבנו בבית קפה מול הצוק, והתבוננו ביפנית שישבה על האדמה וציירה את הצוק, כשבעלה מתרוצץ סביבה ומסייע לה להעביר את כלי הציור ממקום למקום, כשחיפשה זווית אחרת לציור. נסיעה קצרה משם ל- ZELVE – עמק עם ריכוז מדהים של "ארובות פיות" – סלעים זקופים ולהם ראשים של סלע קשה. מדהים. יש בזלבה גם מוזיאון פתוח, אך לא נכנסנו כי תכננו להיות בזה של גרמה, הגדול יותר. משם ל- AVANOS. עיירה שהמאפיין אותה זה הכדרות. חיפשנו בית מלאכה, כמומלץ בספר. לא הגענו לזה שבספר, אבל מצאנו אחר, שבו חדרי תצוגה תת קרקעיים. כשסיירנו בחדרים, ראינו אבן גולל עגולה שסוגרת על פתח של מנהרה – ממש כמו שראינו בעיר התת-קרקעית בדרנקיו. כלומר, זה ממש אמיתי – כמעט מכל בית היה קשר למערכת המנהרות. בבית המלאכה עשו לכבודנו ייצור של כד על האבניים. סמוך לאבנוס, מרחק של כ- 5 ק"מ, קראון סרי (חאן) משוחזר – SIRHAN. מבנה מהמם, שווה לראות. עד כדי כך שבחרו לעשות בו, ממש באותו יום, השקה של מכונית חדשה, דגם של רנו שמיוצר ברומניה. הגענו ממש אחרי הארוע, במזל, כי לא היו נותנים לנו להכנס. נכנסנו וסיירנו. התברר לנו שבכל ערב מתקיימת במקום הופעה של הדרוישים המחוללים. קנינו כרטיסים וחזרנו בערב. המחול מרשים מההבט של הטראנס שנכנסים אליו, ומסתובבים במקום באופפן מדויק ללא סחרחרות. אלא מה. משעמם, שהרי זה חוזר על עצמו. במבט לאחור, יכולנו לוותר, אלא שזה היה מאד מסקרן ולכן צפינו בהופעה. כמובן, למי שאין רכב צמוד יהיה קשה להגיע למקום, בודאי בערב. יום 5 המוזיאון הפתוח של גרמה. ריכוז של כנסיות חצובות בשטח קטן יחסית. מעניין ושווה. טיפ: להביא פנס. הבדל גדול בין האור הבוהק בחוץ והאפלוליות היחסית בפנים. אחרת מפספסים פרטים. אמנם נהיים שבעים מכנסיות חצובות, אבל אם לוותר אז במקום אחר. למוזיאון חובה להגיע. המחיר 12 מליון, והחניה עוד שניים. על הכנסייה המעניינת ביותר לוקחים עוד 6 מליון. הרבה מותרים, גם אנחנו. משם ל- URGUP – עיירה נחמדה. עלינו לתצפית, ובדרך חזרה ראינו בית מלאכה שמייצר מאבן גיר מאפרות ודגמים עם צורות אופייניות מהאזור, מה שמוכרים בדוכנים. רצינו לקנות מאפרה, אבל לא היה אף אחד. חיפשנו וקראנו ולא היה. חשבנו להשאיר לו שני שטרות של מליון (6 שקלים), מה שבערך עולה בדוכנים. אבל בכל זאת, חיפשנו עוד, עד שמצאנו את האומן. שאלנו כמה, והוא כתב על קרע עיתון מספר שנראה לנו 2.5 מליון. הוצאנו שטרות, אבל הוא עשה "לא" עם הראש, ושלף מטבע של 250 אלף (פחות משקל). הצענו לו עוד והוא סרב לקחת. מה למדנו? אחד, פער המחירים בין העלות האמיתית למה שמבקשים הסוחרים, כך שכל סכום שתציעו במיקוח לא יהיה מעט מדי. שניים – היושר האישי של התורכי הפשוט. זה מה שעולה אצלו, ולא יקח אגורה יותר. יש באורגופ גם עיר עתיקה עם סלעים מחוררים, כמו שכבר ראינו. ויתרנו. במקום זאת נכנסנו לחמאם המקומי. המבנה אוטנטי, אבל האירוח תיירותי. היתרון שנותנים לגברים ונשים להכנס יחדיו, מה שבחמאם תורכי אמיתי לא יעלה על הדעת. שמינו חמאם, וקירצוף, וגם מסאז' קצר. היה שווה. מאורגופ נסענו לכיוון אבנוס, לעמק דברנט – עמק הגמל. ריכוז צפוף של חרוטים געשיים, ואחד מהם נראה כמו גמל, מכאן השם. חזרנו על עיקבותינו ודרך אורגופ נסענו למוסטאפהפשה. לפני הכפר נכנסנו לעוד כנסיה חצובה – מיותר. מוסטפה פשה שווה ביקור. כפר שפעם היה מעורב תורכי יווני, והיוונים הועברו משם בחילופי האוכלוסיה ב- 1924. מאז הכפר הדרדר. היום משחזרים אותו והוא חלק מפרויקט משותף תורכי יווני במסגרת שיקום היחסים. בכנסיה בכיכר הכפר (שסגורה לקהל בד"כ), תערוכה על ההיסטוריה של הכפר ועל הפרויקט. תורכים ויוונים, ששנאו אלה את אלה, משקמים יחסים. מתי אצלנו? משם ל- NIGDE (נידה). עיר בדרת לכיוון הים התיכון, סוף אזור קפדוקיה. נסענו לנידה בדרכים צדדיות, ובדרך עצרנו לצפות על ערוץ ואדי מקסים. בנידה – חוויה. אחרי שהיינו באינטרנט קפה, שאלנו שם אם יש באזור מסעדה. אמר בחור צעיר, בואו ואראה לכם. אחרי כמה עשרות מטרים ביקש שנעצור ונחכה. חיכינו. עברו כמה דקות, והוא מגיע עם אביו. לוקחים אותנו לרחוב הראשי, והולכים והולכים, כ- 10 דקות, ועד שמגיעים למסעדה. מכניסים אותנו פנימה ואומרים שלום. ביקשנו שישבו אתנו לשתות, והם סרבו, והלכו. משהו על הסבר פניך. נקודה למחשבה. תזכרו זאת כשתייר מבקש מכם הדרכה.. לפני האוכל עשינו קניות במדרחוב המרכזי. חנויות לתורכים, זו לא עיר תיירות. כששאלו ענינו שאנחנו מישראל, ולא הרגשנו כל יחס שלילי. קנינו נעליים, והיינו אטרקציה בחנות, גם משום שהקומוניקציה היתה בעיקר בתנועות ידיים. כולם הצטופפו לידנו, ובאו גם אחרים, קנינו ואף קיבלנו הנחה גדולה, ונפרדנו בלחיצות ידיים ותודות וחיוכים. אגב, בנידה התאכסנו במלון SAHINER (שיינר). מלון שלשה כוכבים, נוח ותכליתי, על הכביש הראשי. 24$ לזוג. מומלץ. יום 6 בנידה ראינו מבחוץ מסגד עתיק, וגם בית מדרש – מדרסה – עם חזית ופנים מרשימים. השומר הזמין אותנו באדיבות להכנס פנימה ולהתבונן. המדרסה בשימוש האוניברסיטה המקומית, לאירועים ולהצגות. מנידה דרומה, לכיוון הים התיכון. נסענו בתחילה בכביש צדדי, ליד האוטוסטרדה. בדרך עצרנו במסעדה/בית קפה, לשתות תה וקפה, אבל לא היה לו. לקחנו שתיה קלה, וראינו במקרר הרבה בקבוקים עם נוזל אדום. שאלנו, בתנועות, מה זה, ואז הוא הוציא בקבוק ושלש כוסות, ומזג לנו וגם לו. לגמנו משקה בטעם חמוץ-חריף מוזר. הזכיר לי טעם של חזרת. עד עכשיו אנחנו לא יודעים מה זה. אולי התורכים שביניכם יוכלו לסייע. בכל מקרה, שתינו עד הסוף. בעל הבית אמר, כך נדמה לנו, שזה מבטיח בריאות טובה. לאחר זמן מה התחברנו לכביש המהיר, עד סיומו, לעיירה בשם TARSUS. במקום פינת חמד של מפל מיים רחב, לידו מלון ובית קפה. מקום מצוין למנוחה על כוס קפה. מטרסוס לכיוון אלניה. בדרך עצרנו ב- KIZKALESI – מבצר במרחק כ- 200 מהחוף, ומבצר תואם על החוף. שטנו בסירה אל המבצר ושוטטנו בתוכו כחצי שעה. חוויה נחמדה. החוף עצמו נחמד גם הוא, ואפשר להתרחץ בים וגם להגיע למבצר בשחיה. המשכנו, ומעט אחרי SILIFKE עצרנו ללינת לילה בפנסיון מאולתר. בערב אכלנו דגים על המים, רומנטי ונחמד. גם טעים. יום 7 נסענו לכייון אלניה בדרך החוף. דרך מתפתלת, בצד אחד הר ובצד השני מדרון לים. לעקוף כמעט ואי אפשר, ואת הסיבובים צריך לחתוך אם לא רוצים לבלות את כל היום בנסיעה. הזכיר לי את מרדפי המכוניות בסרטים הצרפתיים של פעם. בקיצור – חלומו הרטוב של כל חובב הגה. כחובב הגה חתכתי סיבובים בחדווה, כמובן בזהירות. הפיאט שיחקה את מכונית הספורט תוך שיתוף פעולה מלא. פה ושם עצרנו לתצפיות, רק אם הבטיחות איפשרה זאת. הנוף נהדר, בכל קטע שאפשר טרסות חקלאיות. מפרצים וחוף נהדרים. בדרך עצרנו במאמוריום – שרידי עיר עתיקה. יש בית מרחץ מרשים, תאטרון קטן והרבה קירות. לא משתווה לאפסוס. אפשר לוותר. הגענו לאלניה, עיר נחמדה עם מבצר, מעגן והרבה חנויות. האניות שמגיעות מישראל עוגנות כאן בין השאר. האזור מלא תיירים מגרמניה ומרוסיה. מי שאינו דובר אחת משתי השפות האלו צפוי לקשיי תקשורת. יום 8 יום מנוחה במלון יום 9 חצי יום במלון, ונסיעה לשדה. נגמר הטיול נשלח ע"י jackEN, ישראל טורקיה הרעיון לסוע לטורקיה החל לקרום עור וגידים בקייץ. ידעתי שאולימפיאדת השחמט תתקיים השנה באיסטנבול ומכיוון שלא ביקרתי מעולם באולימפיאדה היתה זו הזדמנות פז בשל קירבתה של איסטנבול. עובדה נוספת שסייעה לתכנון היתה העובדה שלרחלי קרובי משפחה באיסטנבול שבאדיבותם הזמינונו להתארח אצלם. סבה וסבתה של רחל הם מצ'ורלו (Çurlu) (פרבר של איסטנבול) וישנם מספר קרובי משפחה שעדיין גרים בטורקיה. יום ה' 9.11.2000 20:05 שעתיים טיסה ואנו באיסטנבול. אנו לוקחים מונית משדה התעופה שבצד האירופי לרובע גוזטפה שבצד האסיאתי. איסטנבול היא ענקית ונהגי המוניות של הצד האירופי בד"כ לא מכירים את הצד האסיאתי ולהפך. אם יש לכם קרובים בצד האסיאתי בקשו לדעת כתובת של רחוב ראשי שלידם הם גרים. אם לא כן תסתובבו שעות. הנהגים אדיבים משופמים ומעשנים ללא הפסקה (לפעמים אפילו יבקשו מכם רשות לעשן. הסכימו תמיד גם אם אתם מתנגדי עישון אחרת הנהג יקפוץ עם המונית לבוספורוס). סכמו על סכום הנסיעה מראש. יש להוסיף לסכום את דמי המעבר בגשר (נכון לנובמבר 2000, מיליון לירות טורקיות). הרחוב הראשי בגוזטפה נקרא רחוב באגדאט (מבטאים "באאדאט ג'אדסי) הרחוב ממשיך עד לקאדיקוי. רחוב מסחרי נעים עתיר חנויות מסעדות ובתי קפה. יום ו' 10.11.2000 היום יום הזיכרון לאתאטורק ובשעה 09:05 נשמעת צפירה בכל רחבי טורקיה. הצפירה היתה חלושה למדי ורבים לא שמעוה כלל. יוצאים בבוקר, לוקחים דולמוש בבאגדאט ג'אדסי לכיוון המעבורת בקאדיקוי (Cadiköy). כפי שראינו גם אתמול, התנועה באיסטנבול היא קטסטרופלית. אתמול גם ב-23:00 בלילה היתה תנועה ערה על הגשר. הצד האסיאתי התפתח במהירות עם השלמת 2 הגשרים על הבוספורוס בשנות ה-70. עד אז בצד האסיאתי היו רק בתי קייץ שכן לא נוח להיות תלוי במעבורת על מנת להגיע למרכז בצד האירופי. עם השלמת הגשרים התפתחו במהירות רובעי מגורים וביניהם רובע גוזטפה (Göztepe) שם התגוררנו. הבעיה היא ששני גשרים בלבד לעיר כה גדולה (באיסטנבול רבתי יש בסביבות 20-25 מיליון תושבים) רחוקים מלהספיק, לפיכך, בסביבות הגשרים יש פקקים רצחניים בכל שעות היממה. אי לכך, הגעה במעבורת תהיה הרבה יותר מהירה והרבה יותר זולה ממונית. נסיעה במעבורת עולה 500,000 לירות טורקיות לעומת מונית עם מונה שתעלה לפחות פי 20. הנסיעה במעבורת נוחה ומהירה ומביאה אותנו למעגן אמינונו (Eminönü) בצד האירופי. בכל מעבורת יש מחלק תה. רחלי רצתה להפליג על הבוספורוס ולכן חיפשנו את המעגן הנכון. מצחצח נעליים צד אותנו והדבר עלה לנו 3,000,000 לירות. עם הזמן ה"בקשישים" האלה התחילו להמאס עלינו והעניין צומצם ככל שנקפו הימים. המידע ממצחצח הנעליים היה שההפלגה היא שעתיים לכל כיוון + שעה לאוכל. 5 שעות לא התאימו לנו לכן יצאנו לסיור בהאליג' (Halic). ההאליג' הוא קרן הזהב של איסטנבול שם נמצאים רוב האתרים התיירותיים כמו הבאזאר, טופקאפי, המסגד הכחול, מסגד סולמניה ועוד. יצאנו לסיור רגלי. בדרך ראינו את המאכל המפורסם סוטלאץ' (Sutlaç), מעדן אורז עם חלב. עברנו במסגד אם השולטן בדרך לגשר גאלאטה לשם שמנו פעמינו .העפלנו קלות אל מגדל גאלאטה ממנו נשקף נוף נפלא. לקראת 15:00 העפלנו כבדות ברגל לככר טאקסים ומשם לאולימפיאדה. מגשר גלאטה לככר טאקסים יש עליה רצחנית. מומלץ לבעלי כושר. בסביבות 17:00 יצאנו לאכול וסעדנו במסעדה מצויינת עם שירות שמיימי אורפא לחמג'ון. המסעדה נמצאת ליד כיכר טאקסים (URFA, Belediye Magazalan No:10-11 tel:0212-243-00-15) שבת 11.11.2000 יום משפחתי. מגיעות האמא אליזה ושתי הבנות רוזט וטונה אותן פגשנו בחתונה בארץ בספטמבר. נסענו לבית קפה באזור החוף שם סעדנו בכל פה בורקסים טורקיים משובחים. משם לגבעת צ'מליג'ה שם טיילנו. מגבעת צ'מליג'ה נשקף נוף יפה של העיר. אחה"צ חזרנו כולנו הביתה ושוחחנו זמן מה. בערב יצאנו רחלי ואני לבאגדאט וברחוב ג'אדהבוסטן (Caddebosten) מצאנו מסעדה מצויינת סאהאן. יום א' 12.11.2000 בצהרים יצאנו לסעוד. סעדנו בופה במלון מרמרה. המלון נמצא בכיכר טאקסים. יש שם בית קפה עם מחירים רצח. למעלה היתה מסעדה שהציעה מזנון שנראה טוב. היו מספר חלופות. מזנון חם ב-8 מיליון. מזנון קר ב-7 מיליון. מזנון מתוקים ב-5 מיליון. מזנון כולל ב-15 מיליון. כמיטב הקומבינה הישראלית רחל הזמינה מזנון קר, אני מזנון חם, צלחת באמצע וחשבנו שיצאנו בסדר עם הקומבינה. מה שלא לקחנו בחשבון הוא את מחיר המשקאות. המיצים היו יקרים רצח והחשבון 250 שקל. הם צחקו אחרונים. בכיכר היתה הפגנה גדולה של מפלגת השמאל הדמוקרטית של אצ'וויט. הם חגגו 50 שנה להיווסדם. התערבבנו עם המפגינים. לקח לנו חצי שעה רק להבין על מי ומה ההפגנה. יום ב' 13.11.2000 לקחנו היום חצי סיור מאורגן בעיר. הסיור יצא מהסוכנות ליד מלון הילטון. חצי טיול עולה $35 דולר לאדם. סיור מלא עולה 70$ אך כולל בונוס של ארוחת צהריים. בבוקר יצאנו עם מארחתנו שרה לכיוון בית האבות בו היא מתנדבת. מהקומה העליונה של בית האבות נשקפת תצפית יפה של אזור ההאליג'. השכונה בה נמצא המבנה היתה בעבר הלא רחוק אזור יהודי מובהק שמשפחות רבות יצאו ממנו. עם הזמן עברו כמובן הרוב לאזורים מרווחים יותר ומעבר לים. אח"כ הליכה רגלית לאורך רחוב איסתיקלל המפורסם. הרשמה לטיול, שכירת רכב, צהריים זריז מסאבווי, זמן לחצי סנדוויץ' ואנו מתייצבים לטיול. מסתבר שהיינו 2 הנרשמים היחידים ולפיכך קיבלנו סיור פרטי ממדריכנו ארוואט. סיירנו בסולמנייה וטופקאפי. אח"כ ישבנו עם המדריך על המסלול למחר. הרכב ששכרנו היה פורד פיאסטה. היה לי נסיון טוב איתו בעבר. המחיר 59$ ליום. יצאנו בערך ב-18:00 מכיכר טאקסים לרובע גוזטפה. ידענו שזה לא יהיה פשוט. בסיום לקח "רק" שעתיים וחצי להגיע הביתה. יום ג' 14.11.2000 הטיול הגדול (4 ימים, 1713 ק"מ) איסטנבול גולג'וק אדאפאזרי בילאצ'יק קוטאיה בויוזוק מלון אורוצ'ולו באפיון פמוקלה דניזלי טובאס מסעדה בקאראקאסו איידין סלצ'וק אפסוס איזמיר ברגאמה צ'נאקאלה טקירדה - איסטנבול 11:15 יציאה מאיסטנבול. נסיעה מזרחה אל האוטוסטראדה לאנקרה לכיוום איזמיט וגולגוק. כביש 100 בו אנחנו נוסעים הוא חלק מהאוטוסטראדה המצויינת בין אדירנה לאנקרה. הכביש נמתח לאורך הגדה הצפונית של ים מרמרה. בעיר איזמיט (Izmit) שוברים חזק ימינה לכביש 130 לכיוון גולג'וק. ב-17.08.99 פקדה את טורקיה אחת מרעידות האדמה הגדולות בתולדותיה. הרעידה היתה אסון ידוע מראש. השבר העובר דרומית לאיסטנבול מוכר וידוע וביום זה שפך את חמתו. למזלה של איסטנבול (השוכנת רק כ-15 ק"מ צפונית לקו השבר) מרכז הרעש לא הגיע עד אליה אלא נעצר במרחק לא רחוק ממנה. תושבי איסטנבול ישנו במכוניות מספר ימים אך לא פקד את אחת הערים הגדולות בעולם נזק ממשי. נוטים להאשים את הקבלנים רודפי הבצע שבנו בנינים בלי תקן ועם מלט רווי מים אך אין לשכוח שרוב המבנים נבנו בתקופה שטורקיה היתה עניה ביותר ולא היה לה אפילו מספיק מלט בנוסף לעובדה שמבנים רבים נבנו ללא אישור. על כל פנים ההרס לאורך קו השבר היה איום ונורא. מספר ההרוגים הוערך בכ-15,000 אלף ואותות ההרס ניכרו בדרך. 2 מקומות קיבלו פרסום גדול בתקשורת הישראלית ואליהם רצינו להגיע. לצורך כך ויתרנו על טיול בעיר היפה בורסה. המקומות שנפגעו קשות בהרס הם כפר הדייגים גולג'וק (Gölcük), עיר הקייט אדאפאזרי (Adapazari) וצ'ינרג'יק (Çinarcik). צ'ינרג'יק היתה לגמרי מחוץ לכיוון שלנו (צ'ינרג'יק היתה המוקד של הדרמה הטלביזיונית של משפחת פרנקו, אותו חילוץ של שירן פרנקו האדיר את שמה של ישראל בכל טורקיה וקירב את הרופא אל"מ גבי אשכנזי לדרגתו של אתאטורק). גולג'וק היתה בכיוון שלנו ועל כן ביקרנו בה. הביקור בגולגוק היה מאלף ביותר. על אף שחלפו 14 חודשים מאז הרעש אותות החורבן ניכרים בכל פינה. בנינים הרוסים, שטחים שפעם היו בהם בנינים והיום הם ריקים. בתים נטושים והשיא כמובן הקטע של הכפר ששקע בים. ראינו בבירור בתים שלמים שנסחפו לים ושקעו באופן מלא או חלקי. סיירנו בין החורבות וצילמנו תמונות. הרגשנו קצת לא נוח מהאנשים שאיבדו את חבריהם ואילו אנו מתייחסים לכך כאתר תיירות ולכן כפיצוי רכשנו מוצרים במכולת בעיר וסעדנו צהריים במסעדה קטנה. כרגיל אין שום אפשרות לתקשר איתם אך הסתדרנו כמו תמיד בשפת הידיים. סועדים צהריים במסעדה מקומית (20 שקל). חוזרים על עקבותינו מזרחה לאדאפזרי אולם לא רואים שם דבר. שבירה דרומה לכיוון בילאג'יק (Bilecik), בוזויוק (Bozüyük) וקוטאיה (Kutahya). בוזויוק נראית כמו עיר איראנית רק בטורקית. סועדים שם בקלאווה וקפה/תה. ממשיכים דרומה על כביש 650 לכיוון אפיון (Afyon) ומוצאים את מלון אורוצ'ולו שם השתקענו. המלון שהומלץ ע"י שרה התגלה כבחירה מוצלחת ביותר. המחיר ללילה 55$. השתכשכנו בג'אקוזי ובבריכה המחוממת בפנים ובחוץ עד הסגירה ב-23:00. המלון נמצא על כביש 650, כמה ק"מ צפונית לצומת אפיון. יום ד' 15.11.2000 יוצאים מאורוצ'ולו לאחר ארוחת בוקר טבעית מצויינת. חדר האוכל הוא אחד המקומות היחידים בטורקיה בו תלוי שלט האוסר עישון. נראה כי טרם נולד הטורקי שאינו מעשן. ממשיכים דרומה בכביש 650. ליד דינאר (Dinar) עוברים לכביש 320 וממשיכים לכיוון דניזלי. קצת לפני דניזלי פונים ימינה לכיוון פמוקלה. כבר מהכביש תבחינו בסלע הגיר הענק. 13:00 הגעה לפמוקלה (10 שקלים לאדם) פמוקלה המפורסמת נתגלתה כבזבוז זמן. אין שם מים וחלק מהבורות התייבשו. אסור להכנס למים ואסור ללכת עם נעליים מה שהופך את ההליכה לכואבת. לפי מה ששמעתי יש נסיון לשקם את האתר ולכן היטו את המים ממנו. כתוצאה מכך הגיר בבורות התקשה וסתם אותם. חלק מהבורות מחוץ לתחום ולאחרים אסור להכנס. במצב הנוכחי (למרות שמגיעים אוטובוסי תיירים) אין סיבה להגיע לפמוקלה. 16:30 ממלאים דלק ליד דניזלי (Denizli) ויוצאים בדרך עוקפת מערבה (695 ק"מ) הסיבה לנטישת הכביש הישיר לאיידין היתה להגיע לאפרודיסיאס. הגענו אכן לאפרודיסיאס אך אם היינו נכנסים היינו רואים את העתיקות לאור הירח והכוכבים ולכן נופפנו לה לשלום והמשכנו. הנסיעה מדניזלי לאפרודיסיאס היא דרומה. בהסתעפות הראשונה ימינה לטאבאס (Tavas) ומשם חזרה לכביש דניזלי איידין. 18:15 עצירה לארוחת ערב מצויינת בקאראג'אסו )(Karacasu)במסעדת סאראי (Saray) ברחוב הראשי. חזרה לכביש הראשי כביש 320 (דניזלי איידין) והגעה לעיר סלצ'וק (Selçuk) הסמוכה לאתר אפסוס. אנחנו בקרבת הים האגאי. התמקמות במלון חיתית (40$). יום ה' 16.11.2000 לאחר ארוחת בוקר (היינו הסועדים היחידים) נרשמים ברגע האחרון לסיור מאורגן באפסוס עם קבוצה נחמדה. אני מקבל הזדמנות לתת קטע הדרכה סיפורי. לאחר אפסוס מבקרים בבית מריה שלפי האמונה בילתה שם מריה. הקבוצה מנתה כ-10 אנשים מקנדה, ארה"ב, אוסטרליה, טייוואן. 16:30 - זמננו קצר ולאחר תום הסיור יוצאים צפונה לברגמה. כביש 550. מסתבכים באיזמיר איזה שעתיים ומגיעים לברגמה (Bergama) בערב. (1125 ק"מ) משתכנים במלון אסודה (Esude) ברחוב הראשי (40$ אך שומר נפשו ירחק ! די עלוב) יוצאים לטיול במרכז העיר סועדים המסעדת מיידאן ומקנחים בדוכני המתוקים הסמוכים המעולים. יום ו' 17.11.2000 לאחר ארוחת בוקר עלובה יוצאים לבקר בחורבות העיר העתיקה פרגמון אשר על הצוק הסמוך. משוחחים עם כמה סוחרים במתחם המזמינים אותנו לתה המסורתי. בסביבות 13:00 יוצאים צפונה. היום מסתיים טיולנו ואנו מתוכננים להגיע בסוף היום לאיסטנבול. כמעט כל הכבישים בטורקיה הם חד נתיביים ולכן הנסיעה אורכת זמן רב. יוצאים בתחילה בכביש נופי ואח"כ מתחברים לכביש הראשי לצ'אנקאלה. מגיעים לצ'אנקאלה (Çanakkale) ב-16:30 ועומדים בתור למעבורת שתעבירנו לאג'יאבאט (Eceabat) אשר בצד השני האירופי. המעניין הוא שצריך לשלם גם חניה (6 שקלים) על הזכות להמתין למעבורת + 16 שקלים על המכונית + 3 שקלים לכל נוסע. בהמתנה 2 חברה צעירים רצו לדבר אנגלית לשפר אותה. בינתיים בחניה מישהו כבר ניקה לנו את האוטו. עוד סיפור של שירות בלי שהתבקש. הוא אמנם עשה עבודה טובה אך חזר הסיפור המעצבן הרגיל של הבקשיש. הוא רצה 5 מיליון, סגרנו על 2 מיליון. הנסיעה במעבורת ארכה כחצי שעה. ביציאה מהמעבורת עמד מישהו ורצה את הכרטיס (כאילו הייתי יכול עבור 2 ביקורות בלי כרטיס) לא ציפיתי לזה ולא ידעתי איפה הכרטיס (לא נוח כשכולם מאחוריך רוצים לצאת) במזל מצאתי חתיכה מהכרטיס ומסרתי אותה. יצאנו לדרך רק 332 ק"מ עד איסטנבול, 200 מייל זה כלום בקנה מידה אמריקאי אך בכבישי טורקיה ובלילה זו היתה משימה מפרכת. עולים צפונה בכביש 550. זאת נסיעה שצריך לעשות באור יום. פעם הים מימין ופעם משמאל. הגענו לקאשאן (Keşan) וניצבנו על פרשת דרכים. פנינו מזרחה בכביש 110 לטאקירדה מה שנראה קצר יותר. בדיעבד עדיף היה להמשיך צפונה בהמשך כביש 550 לכיוון אדירנה ולחבור אל האוטוסטראדה המצויינת לאיסטנבול. אדירנה יש לבטא עם דגש על ה"די". בסביבות 21:00 הגענו לטקירדה (Tekirdaĝ). עצרנו לשוטט במרכז קניות גדול שראינו על הכביש הראשי. שתינו בוזה טורקית ושוטטנו בחנויות. טורקיה היום כלל אינה זולה ונראה שמציאות הן נחלת העבר הרחוק. אנקדוטה מענינת היתה כשנכנסנו לחנות השניה עם השקיות של הראשונה הלחימו את השקיות שלנו. יצאנו מטקירדה בערפל כבד. חברנו אל האוטוסטראדה וסוף סוף יכולנו לסוע בכיף. האוטוסטראדה בתשלום אבל שווה כל לירה טורקית. שימו לב! השלטים הירוקים הם אלה של האוטוסטרדות והכחולים הם של הכבישים הרגילים. בדיוק הפוך מאשר בישראל !! הגענו לאיסטנבול בסביבות 01:00. עת לילה אנו מחפשים מסעדה ברובע גוזטפה. סאהאן שלנו היתה סגורה אז הגענו לפינת רחוב באגדאט וג'דהבוסטן. בפינה יש את מסעדת מאדו (Mado). מאדו היא רשת מתוקים מאד פופולרית. היה מפוצץ. מתוקים זה טוב אך רצינו גם לאכול. ליד מאדו היתה מסעדה קטנה. כרגיל אין תקשורת עם המלצר. לעזרתנו נחלץ בחור נחמד, טורקי שעובד בסימנס. עולם קטן, לאחר שעה של שיחה הסתבר שהוא חבר של מארחנו. שבת 18.11.2000 שוב לאחר לילה ארוך בו הלכנו לישון אחרי 03:00 יצאנו לבזאר ב-14:00 לאחר שהלכנו עם מארחנו אבי לקנות כרטיסים למשחק מחר. אין סיכוי להשיג דולמוש פנוי לקאדיקוי לכן לקחנו מונית. הגענו לבזאר ב-16:00 ושהינו 3 שעות. זה מספיק להבין את הרעיון. עשינו קניות כמובן (בגדים ומתוקים). חזרנו לצד האסיאתי ולארוחת ערב בסאהאן שלנו. אח"כ למתוקים ישבנו במאדו. יום א' 19.11.2000 היום האחרון בטורקיה היה מוצלח ביותר. הספקנו את כל התכנונים. פוגש את בן דודי מרדכי ב-12:00 ברחוב באגדאט. נוסעים לארטאקוי (Ortaköy ) לבראנץ'. אח"כ לפארק פנרבאחצ'ה שם פוגשים את שרה ברוך ורחלי. נוסעים עם מרדכי לבאגדאט לבית קפה צרפתי ומשם לביתינו. 17:45 יוצאים למשחק הכדורגל. אין סיכוי לדולמוש אז לוקחים מונית. כבר בדרך למגרש שומעים את הדי השירה מהמגרש. לאיסטנבול 3 קבוצות בליגה הבכירה. האלופה גאלאטאסאראי היא מהחלק האירופי. גאלאטאסאראי היא אלופת טורקיה וגם מחזיקת גביע אופ"א לאחר שגברה אשתקד בגמר על ארסנל. באשיקטאש היא גם מהחלק האירופי ואשר איצטדיונה "אינונו" נמצא בדרך אל הגשר שעל הבוספורוס. הקבוצה השלישית פנרבאחצ'ה (פנס או מגדלור בגן) היא מהחלק האסיאתי. היריבות בין פנרבאחצ'ה וגאלאטהסאראי היא עזה ביותר והראיה לכך ששיר היציעים המרכזי הוא שיר נאצה על גאלאטסאראי. (מארחנו אבי לא העז לתרגם לנו אותו) בכניסה אנו מתפצלים. לאבי כרטיס מנוי ואילו לנו כרטיסים שקנינו (קצת מעל 100 שקל לכרטיס). סידורי האבטחה חמורים ביותר. בודקים את הכרטיס במכונה מיוחדת מחשש לזיוף, בדיקה גופנית כמו בשדה התעופה. בכניסה צד אותנו מישהו להראות לנו את מקומנו. הוא מצפה ל-1מיליון בקשיש אך הריטואל כבר נמאס עלי ואני פוטר אותו בלא כלום. המשחק היה חוויה אדירה. האוהדים הטורקים ידועים בפאנאטיותם. צריך להיות שם כדי להאמין. הם מגיעים שעות לפני השריקה ולא מפסיקים לשיר. היציעים עושים קאנון אחד עם השני. כולם לבושים בבגדי הקבוצה. ציפורניה של הבחורה מאחורינו היו משוחים בצבעי פנרבאחצ'ה: צהוב וכחול (ביציעים היו יחסית נשים רבות). ביציעים מובערות מדורות. המשחק היה מצויין והסתיים בניצחון גדול של פנרבאחצ'ה 2:5 על טראבזונספור. רביבו נכנס בדקה ה-77 והיה מצוין. בסיום צילומים עם האוהדים הצוהלים. מספיקים לקפה זריז עם אבי לפני החזרה הביתה לקראת הנסיעה לשדה התעופה 01:00 טיסה קצרה של 100 דקות ואנחנו בבית. סיכום בגדול נשבר המיתוס שלי על טורקיה מיתוס שנבע מהסרט אקספרס של חצות. הטורקים הם עם עדין ביותר ובעל הכנסת אורחים משובחת. הם גם די ממושמעים. די קשה לתקשר איתם כי רק מעטים דוברים שפה אחרת חוץ מטורקית והיא גם לא דומה לשום דבר. אולם הם כל כך נחמדים ורוצים לעזור שאי אפשר שלא לחבבם. האוכל חבל על הזמן ! התנועה באיסטנבול קטסטרופלית. אין טעם לשכור שם מכונית כי הפקקים שם הם 24 שעות ביממה. מומלץ להשתמש במעבורות לעבור מהצד האירופי לאסיאתי ולהפך שכן הגשרים פקוקים תמיד. המעבורת יוצאת מקאדיקוי שבצד האסיאתי לקאראקוי או אימנונו בצד האירופי. לגבי האתרים קחו בחשבון שהבאזאר סגור ביום ראשון איה סופיה ביום שני טופקאפי ביום שלישי ודולמהבאחצ'ה ביום חמישי. נסיעה בכבישי טורקיה קשה ומפרכת. למעט האוטוסטראדה מאדירנה לאנקרה וקטע קטן ליד איזמיר כל הכבישים בהם נסענו היו חד נתיביים ולפיכך הנסיעה בהן מפרכת למדי. יש אלפי משאיות בטורקיה וכל פרק זמן תתקעו מאחורי אחת או כמה. כמה נהגים לוקחים עקיפות שלא ידוע כיצד הן יסתיימו. כבישים רבים הרריים ומפותלים. קשה יהיה לעבור יותר מ-500 ק"מ ביום. הדלק יקר מאד (בערך כמו בארץ) בגלל המיסוי הכבד. טורקיה התקדמה מאד ב-10השנים האחרונות אך היא עדיין "מדינת בקשיש". כמעט כל דבר אפשר לסדר ע"י "שימון" האדם המתאים. בן דודי מרדכי סיפר לי שהוא רצה דרכון טורקי. זהו אומנם לא דרכון מבוקש ביותר שכן בכל אירופה פספורט טורקי צריך ויזה אבל זה יחסוך ממנו לחדש את אשרת השהיה שלו כל תקופה. טורקיה היא מדינת משטרה הנשלטת למעשה ע"י הצבא והמשטרה. המשטרה היא זו שמנפיקה דרכונים ולא משרד הפנים. העם הטורקי לדברי מרדכי הוא עם שצריך קירבאץ' (אלה) כי אחרת הם מתפרעים כי הם לא הומוגנים. הם מעריצים את אתאטורק כמו אל כי הוא היה דמות המנהיג החזק. אתאטורק הנחיל לצבא את השלטון. לא מזמן נבחר ראש המפלגה האיסלאמית נז'מטדין ארבאקאן לראשות הממשלה. הדבר לא מצא חן בעיני הצבא ותוך זמן קצר ארבאקאן היה ראש הממשלה לשעבר ונבחר אצ'וויט. בטורקיה יש שירות חובה של שנה וחצי. העם הטורקי הוא די פטריוטי ונהוג שהחמולות מלוות את החייל הצעיר בשירה ריקודים ויריות באויר. אולם ישנן כמה אפשרויות להתחמק משנה וחצי של לחימה בכורדים על גבול איראן. בנים של אזרחים ישראלים שעברו את גיל 24 יכולים לשרת 4 חודשים בצה"ל ואז הם פטורים מצבא בטורקיה. לא מכבר התקבל "חוק טרקאן". טרקאן הוא זמר מפורסם (התפרסם בלהיטיו "שיקידים" ו"שימיריק") הומוסקסואל מוצהר שברח מהצבא הטורקי והתגורר בצרפת ואמריקה. חוק טרקאן קבע שטורקים שעבדו שנה מחוץ לטורקיה (אח"כ הרחיבו את זה ל-3 שנים) וקיבלו משכורות במטבע זר יכלו לשלם "כופר" של 10,000 מרק ולשרת חודשיים בלבד. אינני יודע אם האפשרות הזאת קיימת כעת. טרקאן תרם כספים לאחר רעידת האדמה הגדולה. יש אפשרות לסטודנטים לדחות את שירותם כל תקופת לימודיהם באוניברסיטה. על האוניברסיטה מוטל לדווח לצבא על כל הסטודנטים אולם היא לא תמיד עומדת בכך. שבועיים לפני הגעתנו הגיעו שוטרים צבאיים לבית שרה וברוך. בנם אביטן הוא סטודנט שנה שלישית אולם האוניברסיטה לא דיווחה עליו. למזלם הבית היה ריק וכך נחסך ממנו מעצר או משהו דומה. בסוף השנה הרביעית הוא ידרש להחליט לאן פניו מועדות ואז יתכן שיבחר באופציה הישראלית. אין ספק שזה עדיף. היחס לחיילים צעירים בצבא הטורקי הוא די רע. בחזרה ל מרדכי והדרכון. מרדכי שלח את השליח של המשרד אל המשטרה. השליח חזר עם הבשורה "אפשר לסגור ענין ב-30 מיליון". השירות היה משובח שכן השוטר הגיע אל משרדי מרדכי לקחת את הכסף כדי ש מרדכי לא יצטרך להטריח את עצמו. לאחר זמן נשלח שוטר אל הכתובת שמסר לראות אם הוא אכן מתגורר שם. אותה עת לא היה שם איש שכן מרדכי ואשתו הטורקיה היו באנטליה. למרות שהשוער אמר ש מרדכי אכן מתגורר בכתובת הזאת, כתב השוטר ש מרדכי אינו מתגורר שם. מרדכי זומן למשטרה והסדיר את העניין. "הייתי נותן לך את הדרכון כבר עכשו" התנצל מפקד התחנה "אבל בדיוק עכשו נגמר לנו הטונר בפקס" "כמה עולה טונר"? קלט מרדכי את הרמז "36$" נקבע הבקשיש. כמה שעות אח"כ הגיע הדרכון למשרדיו של מרדכי מרדכי הוא בן דודו של אבי שהתגורר תקופה במשק שהקים. הוא עבר מסכת גירושים קשה מאשתו ומשנת 1982 הוא מסתובב בעולם בתפקידים שונים כנציג חברות חקלאיות. בשלהי שנות ה-80 כל עת שביקר בארץ היתה אשתו מוציאה נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ עד שבשנת 1989 אמר לו עורך דינו עת ביטל צו בפעם המי יודע כמה "תעשה לי ולך טובה מרדכי, אל תחזור עד שהענין יוסדר". מרדכי לא ביקר בישראל משך 6 שנים. שתי בנותיו היו מבקרות אותו בטורקיה. באותה שנה 1989 הציעה לו חברת הזרעים ההולנדית בה עבד להיות נציגם בטורקיה ולהדריך את המקומיים בחממות. הוא הגיע לטורקיה והסתדר שם. אז טורקיה היתה זולה בהרבה מהיום ונוח מאד היה להסתדר בה עם משכורת בדולארים. ב-1991 הוא החליט שמספיק לו והתעתד להגר לאמריקה. משפחתה של גרושתו עמדו לצידו כל העת והציעו לו להגיע לאמריקה. זמן קצר לפני הנסיעה המיועדת הוזמן למסיבה שם פגש את אשתו המיועדת סוהאלה. הם שוחחו אך לדבריו לא היה דבר מעבר לכך. זמן מה אח"כ התקשר אחד האישים הבכירים בחברה והזמין אותו יחד עם לקוחות הולנדים לבית קייץ בבודרום. "תבוא עם הלקוחות, אני אהיה שם וגם סוהאלה". מאותו ארוע סוהאלה ו מרד כי לא נפרדו יותר. הם נישאו זמן קצר אח"כ. סוהאלה היא ארכיטקטית מבית די עשיר. אביה היה קבלן ורופא. הוא צבר נכסים רבים כשהנדלן היה זול. רעידת האדמה גרמה לו נזקים של 1.5 מיליון דולר לערך. לאחר הרעש הם נסעו לעיר דוזצ'ה שם היה לאבא בית חולים ודירה בה היה שוהה הוא או רופאים אחרים. הבית נהרס ובית החולים נחרב ונבזז. אין תרופה מהביטוח שכן לא היתה פרמיה על נזקי רעש אדמה. כמו בלוס אנג'לס הפרמיה כאן יקרה מאד. בגלל כל הבקשישיות מתקשה הממשלה הטורקית לגבות מיסים. עקב כך היא גובה היכן שקל, משמע מיסוי דלק ומיסוי טלפונים סלולריים. אחת העבודות המבוקשות ביותר היא האיש הגובה את הכסף על הגשרים ובכבישי האגרה. אין קבלות ואותם אנשים התעשרו פלאים. לאחרונה הכניסו מכונה הסופרת את מספר כלי הרכב בכל שער כדי לעקוב אחר ההכנסות הצפויות. גם השוטרים אינם יכולים להתפרנס ממשכורתם. לכן הם עומדים (היום כבר פחות) בכבישים ועוצרים על מהירויות. בטורקיה הקנס משולם מיד. מרדכי נתקל בהם פעמים רבות. מתחילים ב-17 מיליון וסוגרים על 3 מיליון. נשלח ע"י עו"ד אלון שולמן, ישראל שלח מייל טל. 099502995 סלולרי: 068718050 | ||