web stats מסביב לעולם - הוואנה - קובה


קובה - שבוע בהוואנה

המסלול שלנו היה דרך מדריד. טיסה למדריד עם אל-על ומשם, אחרי 6 שעות המתנה, עם "קובאנה", חברת התעופה הקובנית. הטיסה למדריד היתה רגילה. נחתנו למינוס 10 מעלות (מדריד נמצאת גבוה מעל פני הים ובכל זאת זה היה בסוף ינואר). בגלל שעברנו מחברה לחברה נאלצנו להוציא את המזוודות ולעשות צ'ק אין מחדש. דלפק הצ'ק אין לא נפתח עד שעתיים מאוחר יותר, ומצאנו את עצמנו מתרוצצים בשדה התעופה בניסיון למצוא מישהו שיסכים לעשות לנו צ'ק אין מוקדם יותר כדי שנוכל לצאת לעיר לשעתיים. בסוף נפתח הדלפק, חצינו את שדה התעופה (כמעט 15 דקות הליכה), לקחנו רכבת למרכז העיר, הסתובבנו (הטמפרטורות עלו עד פלוס 8 מעלות), חזרנו ועלינו למטוס לקובה. המצחיק היה שגילינו שהמקומות קבועים עם הזמנת הכרטיס מה שאומר שאין משמעות לתור, מלבד ההמתנה עצמה. כדאי לברר עם הסוכן אם המקומות נקבעים מראש, ואם כן לבקש לפי ההעדפות שלכם.

המטוס היה מדגם איירבוס 330, שהוא מהגדולים שיש, אבל צפוף כמו שאל-על נהגו להרכיב את מטוסיהם בתחילת שנות ה-80. אני לא אדם גבוה, אבל אני רחב. כתף אחת שלו היתה בתוך החלון, השניה דחקה את אישתי מעט לכיוונו של זה שישב לידה... מי שנרדם נשאר במקומו, מי שלא הצליח להירדם – עמד. זה נראה כמו כיתה שהמורה ברחה ממנה והתלמידים עושים דוקא. מערכת הבידור של המטוס לא עבדה, כל שהיו לנו 9 וחצי שעות צפופות להעביר ללא סרט. רק שעתיים וחצי לאחר ההמראה נאותו הדיילים לצאת מקום מושבם ולהפיץ מעט שתיה וארוחה... האוכל, כצפוי, היה מאיכות די נמוכה. השירות היה לא חברותי, וכל החוויה הזו היתה לא נעימה בעליל. אחרי הגשת הארוחה ושעה אחרי זה לקיחת המגשים – שוב נבלע הצוות באחורי המטוס לשלוש שעות. אין פתחי אוורור אישיים, כך שגם משב רוח רענן אין בנמצא. אחרי שחצי טיסה עברה מידי שעה קראו הרמקולים לאנשים להימנע מעישון בשירותים. מסתבר שהיו כאלה שלא התאפקו, והדיילים לא יצאו לגדרם למנוע את התופעה.

אם טסים עם אייר-פראנס או איבריה, משלמים בין 200 ל-250 דולר יותר עבור הכרטיס. בינינו – אני מעדיף לחוות את אי הנוחות הזו 10 שעות ולחסוך 500$ לי ולאישתי.

בדרך חזרה מערכת הבידור עבדה, והציגו את הסרט "אישה חתול" (שאלוהים ישמור). הסאונד היה בספרדית או צרפתית. כששאלתי את הדיילת אם אין ערוץ שמע באנגלית היא ענתה לי שלא, זה ללקוחות שלהם, והלקוחות שלהם דוברים ספרדית וצרפתית. עוד בדרך חזרה הצלחנו לקבל את מקומות הישיבה במעבר החירום, מה שנתן לרגליים שלנו הרבה מקום להימתח, אבל הידיות שבין הכיסאות קבועות ועבות, מה שלא נותן מקום (לאנשים רחבים כמוני) לפסק את הרגלים ולו במעט. רק כשקמתי יכולתי להזיז את הרגלים מעט לצדדים. מאוד קשה לישון ככה.

ממדריד לישראל עלינו על מטוס אל על. איזה אושר אפף אותנו. התייחסו אלינו בכבוד, הראו לנו סרטים, נתנו לנו לחמניות חמות וגדולות (ולא "חלוקי הנחל" שהיו בקובאנה – לחמניות עגולות, קטנות וקפואות), מי שרצה קיבל תוספת מהמנות. תמיד היה דייל או דיילת מוכנים לעזור עם חיוך גדול. זה נשמע כמו קטע מפרסומת זולה לאל-על, אבל באמת שאחרי שנים שאני לא טס עם אל-על, הרגשתי בבית כבר במדריד.

עם הנחיתה עוברים לאולם גדול בו 16 חלונות לביקורת דרכונים. למזלנו הרע נחתנו יחד עם מטוס ג'מבו שהגיע מפריז, ויחד היינו המוני אנשים בתור. מפברואר השנה אמור לעשן במקומות ציבוריים בקובה. אנחנו נחתנו בסוף ינואר, ואותו אולם סגור המכיל כ-800 איש התחיל להראות כמו פאב ולהריח כמו מאפרה מהר מאוד. לסובלים מעישון זה יכול להיות ממש לא נעים אחרי אותן 9 וחצי שעות בצינוק המעופף. הפקידים מקבלים את האנשים אחד-אחד. גם זוגות נשואים. זה אומר שכל התהליך לוקח עוד יותר זמן. אנחנו עמדנו בתור שעה וחצי. כשמגיעים אל מול הפקיד הוא לוקח את הדרכון, מסיר ממנו את עטיפת הפלסטיק ומתחיל לדפדף בו כאילו החבאתי שם עוד נוסע סמוי. התהליך לוקח 5 דקות, בהן הדיאלוג נוטה להיות בספרדית הרבה יותר מאשר באנגלית. אישתי החליפה את שם משפחתה לאחר הנישואים ובדרכון יש את הדף לשינוי השם. מי שבודק דרכונים למחייתו אמור לדעת איך להתמודד עם השינוי הפסיכוטי הזה, אבל לא הקובנים. להם כל דבר הוא פעם ראשונה.

* טיפ והערה: מי שלא היה לו מלון מוזמן מראש נאלץ ללכת לעמדה בה צריך לשלם על לילה במלון באולם הביקורת, ורק אז הותר לו להיכנס למדינה. סדרו עניין זה מראש והציגו אישור מהאינטרנט או מסוכן הנסיעות. במקרה שלנו שם המלון הופיע על הויזה.

בשלב הבא יוצאים לאולם היציאה, שם חיכה לנו נהג מונית עצבני (גם הוא נאלץ לחכות שעה וחצי בסך הכל) שלקח אותנו למלון. כל מה שרצינו בשלב הזה – זה לישון.

הוואנה
הטיול שלנו כלל 6 לילות משולמים במלון איכותי בהוואנה, מה שלא תמרץ אותנו לצאת מהעיר יותר מידי. מתוך 5 ימיים (ביום הראשון הגענו בלילה וביום השביעי יצאנו לקראת הצהרים) 4 בילינו בהוואנה, ויום אחד יצאנו מהעיר. אנחנו הגענו בלי מפה, בלי ספר הדרכה, רק עם טיפים שאספנו פה ושם. זו טעות. זו לא טעות בערים גדולות אחרות, בהן לשכות התיירות ישמחו לספק לכם מידע ומפות בחינם. בהוואנה המפה עלתה 2$ (והיתה די חובבנית) ומידע לא היה בנמצא. בבושה גדולה השאלנו ספר מתייר מזדמן, ראינו מה ההי-לייטס של העיר, וסימנו לנו נקודות ציון על המפה. ככה לא בונים טיול, אבל הרגשתי שזה בזבוז לרכוש ספר על מדינה שאני אהיה רק בעיר אחת, מה גם שציפיתי שיהיה לי מאיפה לשאוב מידע שם. אז זהו, שאין.

את הוואנה מחלקים ל-3 חלקים העיר עצמה – עיר גדולה, אפורה, מלאה במבני בטון מימי התמיכה הקומוניסטית, מאוד לא מושכת ולא מזמינה. הקפיטוליו – בנין יפהפה וגדול שמפריד בין העיר לעיר העתיקה, ונמצא בקצה שדרה יפה (Paseo de Marti) המובילה לים ולטיילת – Malecon. העיר העתיקה (Havana Viejo) – במרכזה רחוב אוֹבִּיספּוֹ שהוא רחוב בו אסורה תנועה לרכבים, הוא מלא בתיירים, יש בו אין ספור בתי קפה ומסעדות מהן נשמעת מוזיקה חיה כל שעות היום והלילה. אורכו כקילומטר וחצי, ואני חושב שהלכנו את המרחק הזה 3-4 פעמים ביום. יש בו כמה מלונות שווים, כולל המלון בו השתכן ארנסט המינגוואי חודשים ארוכים (החדר בו הוא כתב משמש כמוזיאון בין השעות 10-17) והבניינים בכל הרובע העתיק מדהימים, לא רק באותו רחוב.

הוואנה היא העיר השניה או השלישית שבנו הספרדים שהגיעו לאמריקה. הבניה מאוד מרשימה – בניינים עם דלתות עץ עצומות בגובה של 4 מטרים, כל קיר חיצוני מעוטר בגילופי אבן, כל חלון בתבליטים וכל הרחוב בריצוף אבן. אבל כל זה מתפורר, לא מתוחזק ויכול להתמוטט בכל רגע. באוביספו הבניינים מתוחזקים פחות או יותר, ברחובות הסמוכים המצב הרבה יותר קשה. בניין שהיו בו 15 מרפסות ספרדיות יפות מחזיק 3 שלמות, 10 חצויות ו-2 חסרות לגמרי. נפלו. בנין אחר בן 3 קומות נטוש לחלוטין כי הקומה השלישית כרסה ואולי הבניין כולו יפול בקרוב. המקומיים לא לוקחים סיכונים, וכנראה שהם יודעים למה.

בשביל להבין את התופעה צריך לדעת שכל הבניינים הם בבעלות ממשלתית. לקובנים אין את הזכות למכור או לקנות דירות. אני לא יודע בדיוק איך עוקבים אחרי זה, אבל כחלק מכך שהמשכורות כל כך נמוכות, הכל חינם לתושבים. חינוך, כולל אוניברסיטה או חינוך לספורט, תחבורה ציבורית בתוך העיר, רפואה, אפילו יש להם מכוניות שהמדינה מספקת לאנשים והם מחויבים לקחת את האזרחים טרמפ בנסיעות בין עירוניות (לפי צבע לוחית הרישוי ניתן לדעת איזו מכונית חייבת לעצור ואיזו לא), והדירות. מי שצריך או רוצה לעבור דירה מגיע לשוק הספונטני שמתקיים בשדרה, מוצא עוד מי שמעוניין להחליף דירה והם מחליפים כתובות. אם שני הצדדים מרוצים ממה שהם מקבלים, אורזים ועוברים. בגלל שהדירות הן רכוש ממשלתי, אין התושבים מרגישים צורך לתקן או לשפץ את ביתם. זה המלכוד (תרתי משמע).

העיר האפורה
בעיר (downtown) ניתן למצוא את בנין המשרדים הגדול בו נמצא תבליט דיוקנו של צ'ה גווארה, ליד אנדרטת חוזה מארטי. מול הבנין יש כיכר שנראית כמו מגרש חניה. ליד אותו בנין אין כלום. לא דוכן משקאות, לא חנות ולא מוזיאון. כך שאם לקחתם מונית לשם, אמרו לנהג להמתין לכם, צלמו מה שתצלמו ותמשיכו איתו הלאה. תכלס לא מדובר באטרקציה כזו מרגשת.

הטיילת
טיילת המלקון מתמלאת צעירים לקראת השקיעה. המוני אדם מגיעים לטיילת הארוכה הזו, שבינה לבין הטיילת בתל אביב יש רק בטון. מדובר ברצועת מדרכה לצד כביש ראשי (יחסית), מעקה עבה מבטון ומאחוריו סלעים ויש ללא טיפת חול. מצד אחד זה אומר שאין חוף, מצד שני יש גלים המתנפצים עד המסלול השלישי בכביש. מחזה מאוד ייחודי לטיילת הזו, אבל הוא קורה רק כשהים עצבני. מתוך 5 הימים שלנו שם, רק ביום הראשון נצפתה התופעה במלוא הדרה. אם תצאו לבלות (משהו שאנחנו נמנענו ממנו לא בכוונה) תגלו שגם ב-3 לפנות בוקר הטיילת לא נותרת שוממה. יש בה צעירים שנפגשים, זוגות מתגפפים, נגני גיטרה ולא מעט תיירים.

       


הקפיטוליו והשדרה שלידו
ליד הקפיטוליו אפשר למצוא מצבור לא רע של מכוניות אמריקאיות עתיקות. הן נמצאות בכל הרובע העתיק, והן מאוד פוטוגניות. לידן תמצאו או ה-קוקוטקסי. מוניות שנראות כמו טוקטוק תאילנדי או ריקשה הודית שעוצבו כמו אגוז קוקוס צהוב על 3 גלגלים. יפה לראות, יקר לקחת. באחת הפעמים בה נתקפנו עייפות רצינו לקחת את הכלי הזה למרחק של פחות מ- 500 מטר. אולי אני נראה כמו פראייר, כי הנהג הסתכל עלי ונקב בסכום של 3$, וזה כמובן חסר פרופורציות לחלוטין (מונית עלתה לנו 6$ לנסיעה של 10 דקות בכביש ראשי). ויתרנו על החוויה הזו. השדרה שמובילה מהקפיטוליו לים מאכלסת לפעמים שוק של ציירים וצלמים (לא רעים בכלל), לפעמים את אותם מחליפי דירות פוטנציאליים. תמיד נעים להלך בשדרה הזו. באיזור הקרוב לפקיטוליו יש בה כמה מלונות גדולים ויקרים, וככל שמתקרבים לים הבתים הופכים למיושנים יותר ושלמים פחות.

העיר העתיקה
בעיר העתיקה יש עקוב אחר הכיכרות. רחוב אוביספו מתחיל קרוב לקפיטוליו, במסעדת La Floredita. המקום אותו פקד בקביעות המיגוואי (לשתות דקירי. את המוחיטו שלו הוא שתה במקום אחר, ליד הקתדרלה). בצידו השני של הרחוב נמצאת ה-Plaza de Armas, לידה יש כמה מוזיאונים שלא ביקרנו, לא מעט מלונות שאפשר להיכנס אליהם, לטפס לקומת הגג ולזכות בנוף יפה של העיר מתחת, מופעי רחוב (בעיקר לילדים דוברי ספרדית) ומסעדות שמריחות כמו מלכודות תיירים קלאסיות. ימינה משם מרחק 200 מטר יש את פלאזה סן פרנסיסקו, ועוד קצת בין הרחובות – פלאזה ויאחה (Vieja). שתיהן יפות ככיכרות מרוצפות אבן, אבל אל הרבה מעבר לכך. מהצד השני, אם פונים שמאלה מהפלאזה דה ארמאס, מגיעים לקתדרלה. זו כיכר יותר מרשימה בזכות המבנה העתיק, המסעדה, הנגנים ברחוב והנשים הצבעוניות שתמורת תשלום ירשו לכם לצלם אותן מחזיקות סיגר בפה. תמורת זום חזק במצלמה תוכלו להימנע מאותו תשלום. ממש קרוב לכיכר הזו (Palza de la Catedral) משמאל לקתדרלה עצמה, נמצאת אותה מסעדה של המינגוואי. לצערי לא יצא לנו לאכול בה, אבל היא נראתה ממש נחמדה, והמנות שיצאו מהמטבח ניראו טוב מאוד. לא יודע מה לגבי המחירים שם... מצידה השני של הקתדרלה מגיעים לתחילתה של הטיילת, ושם מתקיים שוק מזכרות וציורים בין הימים רביעי ושבת.

עוד בהוואנה
מוזיאון המהפכה: נמצא בבניין שהיה ארמון של בטיסטה בעבר (המנהיג שהאמריקאים קידמו שהודח ע"י צ'ה, פידל וכוחות המהפיכה), עולה 4$ לאדם, ומזכיר שיעור מולדת. יש שם תמונות ישנות עם כיתוב פטריוטי מתחתן, מימיה חבוטה ליד דוגמה של כדור רובה ששימש את המהפכנים, מאמרים מעיתונים, שרטוט של הדירה בה הוחלט על אחת המתקפות... בולשיט במיטבו. הבניין עצמו יפה, אבל לא מצדיק את הכניסה למוזיאון. בצמוד לבניין יש מבנה נוסף שסביבו מוצגים טנק אחד, מטוס ישן, טיל, לווין מרוסק ומשאית – כולם עדות לאחת המלחמות. יופי.

המצודה: כשעומדים על הטיילת ניתן לראות שבצידה השני של התעלה המחברת את הנמל לים עוד מגדלור ומימינו מבצר. אותו מבצר נקרא Fortaleza de san carlos, ובכל ערב בשעה 21:00 מתקיים שם טקס הירי בתותח. 6$ עולה הכניסה, ואפשר לקחת מונית מהטיילת. יש מנהרה לכלי רכב העוברת מתחת לתעלה. כדאי לבוא מוקדם יותר, כי במצודה יש כמה חדרים המשמשים כמוזיאון, ולחובבי מצודות – היא לא רעה בכלל. 2 חפירים רחבים מגינים על שער הכניסה, חומות עבות הגנו מכיוון הים והחלוקה למתחמים סיפקה פתרונות למקרי של התקפות. הטקס עצמו כולל שיירה קטנה של חיילים ומתופפים, מן "חילופי משמרות" והבערת אבק השריפה וירי ברובה עתיק כדימוי לירי בתותח. נחמד לילדים או למי שלא ראה טקסים כאלה מימיו, נראה מצועצע ולא מקצועי לותיקי הטיולים... יש עוד מוזיאונים (לאומנות מודרנית למשל) ואטרקציות, אבל אנחנו בחרנו להפוך את הטיול הזה לנופש ואת רוב זמננו השקענו בשינה, ישיבה בבתי קפה (אגב, הקפה שלהם גם לא משהו) ושיטוט ברחובות – שזה, לדעתי, הפיצ'ר החזק ביותר של הוואנה.

       


מחוץ לעיר - וינאליס
יום אחד יצאנו מהוואנה. הזמנו סיור של יום באנגלית (49$ לאדם). האוטובוס אסף אותנו מהמלון ויצאנו לנסיעה. וינאליס מרוחקת כשעתיים מהוואנה, ונמצאת במחוז Pinar dal Rio (אורן הנהר). זהו אזור ירוק שמגדלים בו עלי טבק לייצור סיגרים. בדרך עצרנו במפעל סיגרים לסיור. אסור לצלם בתוך המפעל, בדרך החוצה אפשר לקנות מתוצרת המקום במחירים ממשלתיים (קרי – יקר). משם המשכנו לחווה בה מגדלים את הטבק וגם מוכרים את התוצרת. משם למערה גדולה בה זורם נחל קטן ורואים תצורות של נטיפים תוך שיט של 5 דקות בסירה. בצידה השני של המערה חיכתה ארוחת צהרים. משם המשכנו לקיר הפרה-היסטורי, שזו עוד תופעה מגוחכת. בשנות ה-60 (אם אני זוכר נכון) מספר חקלאים החליטו לצייר על קיר בצלע הר ציורים של דינוזאורים ומה שאמור להראות כמו אדם קדמון. הם צבעו את הקיר בצבעים עליזים, והיום קוראים לזה אטרקציה תיירותית...
אח"כ המשכנו לנקודת תצפית ממנה אפשר לראות את העמק של ויניאליס ובאמת להתרשם מהצבעים העזים של הצמחייה ירוקה והאדמה האדומה כמעט.

כסף
לקובנים יש את הפזו הקובני, לתיירים – דולר קונברטיבלה. על כל 10$ אמריקאים תקבלו 9$ קובנים. אם תבואו עם יורו, או כל מטבע אחר, תקבלו שער טוב בהרבה (בטח לא של 10% הפרש המרה). הפתרון למי שאין לו מטבע אחר הוא למשוך כסף באמצעות כרטיס האשראי. באמצע רחוב אוביספו יש בנק עם 2 כספומטים, ודלפקים להמרה או משיכה באמצעות כרטיס אשראי. במלונות הגדולים גם ניתן להמיר את הכסף, אבל לא למשוך באשראי.

ההפתעה הכי גדולה בטיול הזה היתה יוקר המחיה של התייר. הכל היה יקר. פחית שתיה מקומית עלתה ברחוב דולר 1, במסעדות יותר. קוקה קולה (כן, יש שם) דולר וחצי או שניים. ארוחה במסעדה עלתה לנו כ-30$ (עם אלכוהול שהוא דוא זול – 2$ לכוס, 2 מנות ראשונות ועיקריות, בלי קינוחים), ויותר מזה במלון, אבל זה חסך לנו את המונית שעלתה 8-9$ לכל כיוון בכל פעם שעזבנו את המלון. מטיילים סיפרו שארוחות בבתים הפרטיים עולות כ-8 עד 10$ לאדם, אבל לא הגענו לבתים כאלה בעצמנו, אז אני לא מוסמך לתמחר. כניסה למוזיאונים עולה בין 4-6$ לתיירים. לגמרי לא המחירים להם ציפיתי בבואי למדינה במרכז אמריקה.

טיפים נוספים
אחד הטיפים שקיבלתי היה לבוא עם שטרות קטנים של דולר אמריקאי אחד, כדי להפוך אותם לפזו קובני (25-26 לדולר אחד), כדי לשלם על דברים זולים כמו פיצה או גלידה הנמכרים ברחוב. זה לא עובד יותר. אף אחד לא לקח ממני ולו שטר אחד של דולר. לא יודע אם יצאה איזו תקנה או חוקק חוק או ששוב אני לא נראה מספיק טוב לקובנים, אבל אין בעיה לעשות את אותו הדבר עם דולר קונברטיבלה. אין צורך בשטרות קטנים.

עוד טיפ שקיבלנו היה לבוא עם טרנספורמטור למוצרי החשמל שלנו ומעביר משקע אמריקאי (2 קוים מקבילים) ומה שיש לנו. במלון שלנו, שהיה מודרני ולא אומר כלום על לינה אצל המקומיים, היו שקעים שמעליהם התנוססו שלטים קטנים עליהם היה כתוב "220", והם היו אוניברסליים – מתאימים לכל סוגי התקעים. הרגשתי שבזבזתי כסף על הטרנספורמטור והמעביר שקניתי מראש, אבל את הטיפים שלי קיבלתי מתרמילאים, לא תיירים J

בנושא הביטחון האישי – הוואנה מלאה בשוטרים. בכל פינת רחוב עומד שוטר. עדין יש גנבות קטנות, תיקים נחטפים פה ושם, אבל בסך הכל התחושה היא שהפשע לא משתלם ושהגנבים מודעים לכך. גם בלילה השיטוט ברחובות לא מרגיש מסוכן בשום דרך.

אוכל
נקודת השפל של הטיול הזה היתה האוכל. הפיצות הזולות ברחוב הן מהזן הנחות ביותר. בצק ספוגי וביתי עם נגיעות קלות מאוד של רוטב וגבינה. פיצה אחת נמכרת ב-7 פזו קובני (שקל וחצי בערך) ועושה את העבודה למי שרק רוצה להמשיך ללכת ולא להיות רעב, אבל מי שאוהב אוכל לא יבין מאיפה זה נפל עליו. הגלידות שכל התרמילאים משבחים נמכרות ב-2 פזו או 10 פזו לגביע ענק, אבל זו הכלאה של גלידה אמריקאית עם אבקת חלב. האבקה מורגשת בכל לק, ואני לא הצלחתי לסיים 2 מנות שונות שהזמנתי. במסעדות גם אין מבחר גדול מידי, ולא תמיד הם עושים את מה שיש טוב. אין בשר בקר כמעט (לא מגדלים אותו על האי) אז אם יש סטייק זה של חזיר. כשמזמינים סלט מקבלים צלחת שטוחה עם כמה פרוסות מלפפון, גבעה קטנה של כרוב חתוך ליד, כמה טבעות בצל לבן נשענות על הגבעה ולפעמים גזר מרוסק נח ליד. להלן – סלט. מה שיצא להם טוב פעמיים היה הפאלה (פאייה, בספרדית. הם כן אומרים אל ה-"ל"). במסעדה אחת היא הכילה שרימפס, קלמרי, דג ולובסטר, והיתה טעימה מאוד (המסעדה הגדולה ליד פלורדיטה). במקום אחר אותה מנה בלי הלובסטר, עם קצת חול וכל תחתית המחבט היה חרוך (מסעדה פאייה, ליד כיכר סן פרנסיסקו). שאר הארוחות נמחקו לי מהזיכרון, וטוב שכך.

ארה"ב וקובה
אחד הדברים אליהם הייתי מוכן הוא היעדר סממנים אמריקאים מקובה. מסתבר שזו אחת המדינות היחידות בעולם שאין בהן מקדונלדס (לא שזה נורא כל כך).

ציפיתי למדינה שממש לא סובלת את ארה"ב, וגיליתי שיש מקומיים שהולכים עם חולצות של כוכבי NBA, יש חנויות של נייק (וגם פומה ואדידס), לא שיש בחנויות האלה מבחר, אבל עצם קיומן הפתיע אותי, והכי הפתיע אותי – במלון היתה טלוויזיה ששידרה ערוצים ישירות מארה"ב. ESPN, MTV, HBO וערוצי סרטים אחרים. אני לא ממליץ פה על בילוי, רק מציין שהאנטי-אמריקניזציה לא חזקה כמו שמדמיינים מבחוץ

סיגרים
לפני הנסיעה קראתי שאפשר לקנות חבילת סיגרים קובניים ב-20$ ל-25 סיגרים. 3 ימים חיפשתי איך יכול להיות שרק אני לא מוצא את המחירים האלה, עד שהשתכנעתי שאין כזה דבר. כל החנויות שמוכרות סיגרים בהוואנה דוחפות את הקוהיבה, רומיאו לג'ולייט או כל אחד מהשמות המאוד מוכרים האלה. בבודדים הסיגרים עולים מ-2$ לסיגר שעטוף בצלופן ואין עליו אף מדבקה או סימן לכך שהוא שווה משהו, 5$ לשם מוכר ואריזה אישית של מבחנה אטומה, ו-10$ לקוהיבה בעובי מרשים.

יש חנות אחת מאחרוי הקפיטוליו ועוד אחת ממש ליד מסעדת פלורדיטה (צריך לעלות קומה). שתיהן עושות רושם ויקרות.

גם במפעל הסיגרים בויניאליס המחירים היו דומים לאלה. הטענה היא שאלה מחירי "ממשלה", ולא מחירים שנקבעים ע"י המפעלים. לעומת זאת בחווה אליה הגענו מכרו סיגרים, שוב, במחירי ממשלה, אבל המדריכה הובילה אותנו ל"סיור" באזור בו מגדלים את החזירים, שם פתחו לנו דוכן נפרד – ובו מצאתי את אשר חיפשתי. חבילות של 20 סיגרים עבים או 25 עבים אך קצרים יותר, ב-20$ לחבילה. וכאן המלכוד: מותר לאדם להוציא מקסימום 23 סיגרים ללא קבלה מהמדינה, כך שבין שנינו סיימנו את רכישת הסיגרים בשוק השחור, וסיימנו את שלב ה"מה נביא מתנות למשפחה או לחברים קרובים".

המצחיק הוא שדווקא בשדה התעופה, לאחר שעברנו את בדיקת התיקים (לנו לא חיפשו סיגרים בכל מקרה) ממש לפני העלייה למטוס, יש יופי של חנות סיגרים. קופסא די נאה של 10 סיגרים מסוג גוואנטנמרה (באנגלית גוונטאנמו ביי) שכל אחד מהם במבחנת זכוכית מהודרת עלו 20$, וזו מתנה מצויינת יותר מכמה סיגרים בודדים אותם תביאו המקרה הטוב בשקית של סנדוויצ'ים...

סיכום
הוואנה יפה ליומיים ואפשר לשהות בה יותר. היא לא "נגמרת", אבל אם יש לכם רק שבוע אל תצפו להישאב לאווירה הקובנית. בהחלט תנסו לראות כמה שיותר מחוץ לעיר. ממה ששמענו מאחרים שהיו איתנו על המטוס בדרך חזרה, פספסנו חופים מדהימים לא רחוקים (Cayo Calo, או שם דומה לזה), את טרינידד, שהיא העיר היפה ביותר בקובה וכולה נכס של אונסקו, ועוד יציאות לטבע. בשבוע לא תספיקו להגיע עד סנטיאגו דה קובה (האי כולו ברוחב 1200 ק"מ) אבל נראה שכדאי להרחיק כמה שאפשר, גם אם תצאו בתחושה שהיה עוד מה לעשות בהוואנה. עדיף, כמובן, להגיע ל-3 שבעות ויותר, ואז כן להיסחף וכן לבלות עוד יום או יומיים למשל בויניאליס, שם אפשר לשכור אופניים ולטייל בשדות, ואפשר סתם לנוח בנוף היפה שיש להם.

מזג האוויר בינואר-פברואר היה גן עדן. 26 מעלות ביום, ככה שבשמש חמים ובצל קריר (חולצה קצרה לי, חולצה ארוכה או איזה סווטשרט לה), 22 מעלות בלילה (אני עדין עם קצר ), קצת עננים ביום הראשון, שמיים כחולים אח"כ. בלי טיפת גשם ועם אחוזי לחות נסבלים לחלוטין, הרבה פחות מתל אביב בקיץ.

חזרתי עם תמונות טובות ותחושת פספוס על שלא באמת ראיתי את קובה, אלא רק את הוואנה.



נשלח ע"י יו-מאן, ישראל