 |
 |
     |
|
יומן מסע לפולין
יום שישי:ארוחת בוקר ולאחר שהתעכבנו בגלל תקלה באוטובוס, נפרדנו לשתי קבוצות ויצאנו למכרות המלח בוויליצ'קה, עוזבים מאחור את הנוף הלבן, רובנו מקוררים כהוגן, צמודים לטישיו, ולכדורי אקמול, עוברים למזג אוויר קצת חם יותר. נוסעים דרך נוף כפרי, שדות ירוקים, פרות, בתי עץ והכול נראה כמו גלויה מצויירת. הגענו למכרות, קיבלנו הסבר בכניסה וירדנו כמה מאות מדרגות לעומק של 3 קומות מתחת לאדמה, במכרה יש 9 קומות. המקום מדהים וקשה להאמין שקיים כזה מקום מתחת לאדמה, יש עיר ענקית ובכל קומה יש משהו אחר. מכרות המלח פעילים עד היום וזהו אחד המכרות הגדולים באירופה ומייצרים בו 600 טון מלח ליום. כדי לעבור את כל המנהרות צריך ללכת 8 שעות ביום במשך 3 חודשים. המנהרות נתמכות בקורות עץ כבדות ומוארות בפנסים, הכול במקום עשוי ממלח - הריצפה, התיקרות, הקירות. במקום קיים גם בית חולים למחלות עור וריאות. במקום זה הוחזקו פועלי כפייה ועבדו עבודה פיסית קשה בתנאים איומים, במכרות עבדו נערים יהודיים צעירים, שהורדו בחבלים ואולצו לעבוד בתוך מי המלח מהבוקר עד הלילה, 700 יהודים עבדו כך במקום, כשבמחזור האחרון ב-1944 עבדו 70 איש כשהגיעו הרוסים ושיחררו אותם. שניים מהם נשארו בחיים, הם עבדו במקום הנקרא כיום מערת היהודים ובה חצוב על קיר המלח מגן דוד. בזמן המלחמה היה אולם בו ייצרו פצצות בהן השתמשו בהפצצות על לונדון, כל מי שעבד באולם זה לא נותר בחיים. בין האולמות שראינו היה אולם של כנסיה, אולם של תפילה ענק ובו פסלים חצובים בקירות, מנורות ענקיות מדהימות וכמובן הכול ממלח. יש הרבה אגדות פולניות על מקור המכרות, במקום יש גם חנות מזכרות ומסעדה, הכול במעמקים. קנינו במקום קלטת ווידאו בתרגום עברי המראה את נפלאות המקום. אכלנו צהריים במקום והמשכנו לקרקוב.  לפי התוכנית היינו אמורים לבקר בטרנוב ולנצוט אך בגלל הבעיה באוטובוס, והפסד הזמן נעשו שינויים ונסענו לעיירה קילצ'ה, שהייתה עיירה יהודית טיפוסית. ביקרנו במקום בו היה הרובע היהודי שלא נותר ממנו זכר, שמענו את סיפור הזוועה על המקום - על רציחת יהודי המקום עם פרוץ המלחמה, ועל רציחת היהודים ששרדו את המלחמה וחזרו לבתיהם בסופה במטרה לשקם את המקום, ונרצחו בפוגרום שעשו עליהם המקומיים. נסענו למלון הכפרי המקומי - יורוזיסקו, שהינו בעל 3 כוכבים, אין בו מעלית והיינו צריכים לסחוב את המזוודות בידיים במדרגות העץ. ירדנו לאכול ארוחת ערב במלון, שרנו משירי ארץ ישראל והלכנו לישון. יום שביעי: נוסעים לעיר לובלין, בדרך השדות מכוסים בשכבת כפור, האיכרים עובדים כבר בשדות משעות הבוקר המוקדמות, עדיין עם קילשונים ומחרשות של פעם, בדרכים נוסעות עגלות רתומות לסוסים ומובילות כדי חלב, או סלק וכרוב ורק פה ושם רואים איזה טרקטור. הגענו לעיר לובלין, עיר גדולה ובה הרבה בתים חדשים,ותוך כדי נסיעה ברחובות העיר, פתאום מאי שם צץ לו מחנה ההשמדה מיידאנק. קשה להבין את האנשים הגרים בצמוד לגדר המחנה ועוד יותר את אלו שגרו שם אז וטענו כי לא ידעו דבר על הנעשה שם... מיידאנק הוא המחנה היחיד שהגרמנים לא הספיקו להרוס בצאתם ממנו ביולי 1944, הפולנים החליטו לשמר אותו, כיום רואים בו את שדה מס' 3 שבו שהו הנשים בזמנו וכן את צריפי מפקדת המחנה שבהם נמצא המוזיאון. המחנה מוקף בגדרות תיל כפולות ומחושמלות ומגדלי שמירה, נכנסים למחנה דרך אנדרטה ענקית הצופה על כל המחנה, משם עברנו בדרך בה הלכו היהודים שהובאו למחנה, עד לשער המפקדה ולכיכר שמכונה הכיכר האדומה בגלל כמויות הדם שנשפך בה. בכיכר הזו הועמדו האנשים לפני כניסתם למקלחות. מכאן הם הוכנסו לחדר, הופשטו, התקלחו והועברו לחדר הגזים, בו נדחסו בתא הבטון הקטן והושמדו. הגופות נשרפו בבור בשדה הצמוד. כשהתהליך השתכלל הועברו היהודים למשרפות שהוקמו בקצה המחנה, האפר היה מושלך למקום מרכזי שהפך ל"הר האפר" - 3 קומות של אפר ועצמות אדם שהוצאו מהמשרפות ורוכזו בהר, המכוסה כיום בכיפה מבטון חצי מעוגל. ביתני המפקדה משמשים היום כמוזיאון ובו מוצגים דגם המחנה, תמונות של מפקדי המחנה, תמונות של האסירים, בגדי האסירים וחפצים אישיים, תפילין, טליתות, סידורי תפילה, בובות. הביתן היחידי שנשאר כשהיה וזעזע אותי מאד הוא ביתן הנעליים, ביתן ארוך ובו לאורכו בתוך כלובי מתכת 800,000 זוגות נעליים, אפשר לגעת ומשש אותן והריח והמראה של זוג נעלי תינוקות ונעלי ילדים- ההרגשה קשה מנשוא ואי אפשר לתארה במילים. בדומה לביתן זה היו פה ביתני בגדים, שיער, כלי אוכל ועוד, אך חלקם הועבר למוזיאון באושוויץ והיתר נגנז. בהר האפר ערכנו טקס מרגש, הדלקנו נרות וסיימנו את הסיור במקום בלב כבד.  חזרנו לעיר לובלין, ביקרנו בבית הקברות היהודי ובבית חכמי לובלין והמשכנו לעיירת הקיט קאז'ימייש דולני. עצרנו לראות את קיר המצבות שנשאר מבית הקברות היהודי שהיה במקום. בעיירה הייתה קהילה יהודית גדולה ומבית הכנסת שהיה במקום עשו כיום בית קולנוע. הכיכר המרכזית הייתה ועד היום משמשת כשוק,מסביב בתי סוחרים ומסעדות ובהן מסעדת "אסתרקה" על שם אהובת המלך היהודייה, במקום נותרו שרידי המצודה. נסענו חזרה לוורשה, הגענו מאוחר, הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה ומשם למלון M.D.M לילה קשה אחרי יום קשה וטעון רגשות. יום שמיני: היות ועד סוף המסע אנו נשארים כבר במלון, הרי שנחסך מאיתנו בוקר של התארגנות וסחיבת מזוודות, כך שמייד לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרכנו והפעם לעיירה טיקוצ'ין, הייתה זו עיירה יהודית טיפוסית, היוותה מרכז ציוני, במקום נמצא בית כנסת מרשים שנבנה כמבצר כשבחלקו מתחת לפני האדמה, הוא נשאר כמעט בשלמותו ושופץ לאחר המלחמה. יש בו במה גדולה במרכז בית הכנסת, הוא מאד מפואר ויפה ומלא בכלי קודש וכתובת בעברית. מסביב לבית הכנסת ישנם צריפי עץ שבהם חיו בזמנו יהודים ועל דלתותיהן יש עדיין סימני מזוזות ובחלונות מגיני דוד. סיורנו בעיירה וניסינו לדמיין איך חיו כאן היהודים. בקרבת העיירה נמצא יער לופוחובה. ליער זה הצעידו את יהודי העיירה, ירו בהם והשליכו אותם ל-3 בורות הריגה, בהם קבורים בקבר אחים כ- 3,000 מיהודי המקום. כיום נמצאת שם אנדרטה לזכר הנרצחים.   לאחר טקס זיכרון במקום המשכנו בנסיעתנו דרך שדות, יערות וכפרים קטנים ושקטים בדרך שנראה שלא תסתיים, וממש באין סוף בתוך יערות, מסתתר מעין כל, הגענו למחנה ההשמדה טרבלינקה שהוקם לצורך מוות ולמימוש הפתרון הסופי. המחנה נבנה בתוך היער והיו בו צריפי מגורים והנהלה, תאי גזים ובורות שריפה, נבנה בו רציף רכבת ותחנה עם שילוט והכוונה, כדי לבלבל את היהודים ולמנוע מרידה. לאחר רדתם מהרכבת הם הובלו ישר לתאי הגזים, נחנקו וגופותיהם נשרפו בבורות הענקיים שבערו יום ולילה.המקום היה פס ייצור למוות והפסיק לפעול לאחר מרד האסירים במקום. הגרמנים הרסו הכול ונטעו עצים, כדי להסתיר את קיום המקום. כיום נשארו בו רק אדני פסי הרכבת והרמפה בה הורדו היהודים, אנדרטה גדולה ועליה כתוב בשפות שונות: "לעולם לא עוד", ומסביבה מעין יער של אבנים המשמשות מצבות לציון הארצות והקהילות מהן הובאו הנרצחים. ערכנו במקום טקס, הדלקנו נרות, שרנו את התקווה בקול רם וגאה על היותנו יהודים וישראלים העומדים בתוך יער המוות - אך חיים במדינתנו ישראל. במצב רוח קודר, חזרנו לוורשה לארוחת ערב ולאחריה במלון ערכנו שיחה לסיכום המסע. יום תשיעי: בפעם האחרונה הורדנו את המזוודות לאוטובוס, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לסיור אחרון בעיר וורשה, התחלנו בעיר העתיקה ששוחזרה אחרי המלחמה. טיילנו לאורך חומות המגן, הארמון, הקתדרלה ובה ויטראזים יפים, ראינו את פסל הסירנה שהוא סמל העיר, טיילנו בכיכר העיר העתיקה, ראינו את ביתה של המדענית מאדם קירי, ביקרנו באנדרטה ללוחמי המחתרות. ומשם נסענו לגורה קלווריה לביקור בקברו של הרב מגור, אליו עולים לרגל חסידי גור, שמנו פתקים עם בקשה, כמקובל במקום, והמשכנו לביקור בבית הכנסת היהודי במקום, שכיום יש בו רק מספר ספרי תורה אך הבניין נשאר בשלמותו. מכאן נסענו לטייל בגני וילאנוב,שמכונים גני וורסאי הפולניים, הגנים מדהימים ביופיים, גם הארמון ששימש מעון קיץ של המלך יפה ומשמש כיום כמוזיאון. לאחר סיור בין העצים, הפרחים והמדשאות, חזרנו לגיטו וורשה.   עמדנו בכיכר המשלוחים - האומשלגפלאץ - ממנה העלו את היהודים לרכבות, וצעדנו משם במסלול השואה והגבורה לאורך הגיטו, לפי האבנים שהונחו במקום, המציינות כל אבן זכרון לדמויות יהודיות ומרכזיות כמו: מרדכי אנילביץ, שמואל זיגלבוים, יאנוש קורצ'ק ועוד. עצרנו באנדרטה במילא 18, המקום בו עמדה המפקדה של מרדכי אנילביץ, מפקד מרד גיטו וורשה, שמענו את תולדותיו והמשכנו לאנדרטת רפפורט המציינת את לוחמי גיטו וורשה.במקום ערכנו את הטקס האחרון שלנו בפולין וסיימנו את המסע בשירת התקווה אדירה. נסענו לארוחת מקדונלד אחרונה, ומשם לשדה התעופה ושוב בטיסת "לוט" חזרה לארץ, לאחר מסע ארוך, מייגע נפשית ורווי חוויות, למפגש עם המשפחות בשדה התעופה בארץ, שהיה מרגש מאוד. כשבלב כל אחד ואחת מאיתנו אצורים הזיכרונות, הסיפורים, העדויות, הרשמים והביטחון שנוכל להמשיך לזכור ולספר לדורות הבאים את שעבר על עמנו ושיכול נוכל לכל אותם מכחישי השואה בעולם. נשלח ע"י מירי רוזנשיין , ישראל | ||