 |
 |
     |
|
יומן מסע בקמבודיה
Sihanoukville- סיהאנוקוויל- כוכבים תועים בלילות על החול:סיהאנוקוויל היא עיירת חוף שלווה בדרום קמבודיה ולה מספר חופים. יחד עם החבורה, שמדי פעם עזבו או נוספו לה אנשים, נסעתי לחוף לא גדול במיוחד בשם סרנדיפיטי (serendipity). גם על חופי קמבודיה שמעתי דברים רעים לפני שהגעתי אליהם. שמעתי על אנשים שנשדדו, או כאלה שסתם גנבו להם דברים מהחדר, על אנשים ששילמו יותר מדי בגסטהאוסים ועוד. אבל השבועיים הנפלאים שהעברתי שם עם החבורה הבינלאומית שלי, לא הותירו בי אף לא מחשבה רעה אחת על האזור. סרנדיפיטי, בשבילי, לעד תהיה זכרון חמים על לילות יפים ומלאי שמחה. או כמו שאמר ידידי האוסטרלי- Serendipity forever.  
חוף סרנדיפיטי, נוף וילדים. החופים של סיהאנוקוויל נקיים ויפים, ומתויירים הרבה פחות מחופי תאילנד. המון מוכרות מקומיות מציעות מסאג', ומוכרות אחרות (שגילן הממוצע 14) מציעות פירות, שרשראות, ציורים מעשה ידי הילדים המקומיים וכד'. לאורך החופים ניתן למצוא פאבים ומועדונים כיפיים, מסעדות טובות המציאות מעדנים מקומיים (ממליצה על "לוק-לאק", מנת בשר קמבודית עם אורז) או מעדנים מארצות שונות בעולם והרבה הרבה חיים. אם תגיעו, אגב, לפאב קטנטן על גבעה בחוף המרכזי של סיהאנוקוויל, ששייך לצרפתי ומציע נרגילות, תמסרו לו ד"ש מהישראלית שלימדה אותו איך בדיוק צריך לחורר את נייר הכסף... (ותודה לחבריי המושבניקים, שהביאוני עד הלום). כאמור, ישנו לנו בגסטהאוס בחוף סרנדיפיטי והעברנו שם שבועיים של רביצה בחוסר מעש, שחייה ושכרון חושים. המקום הקבוע לנו היתה פינה מרופדת משלנו במקום בשם "נאפ האוס" (Nap House), כזו שהיא רק שלנו, ואף אחד חוץ מאיתנו לא העז לשבת בה מהלך כל השבועיים של שהייתינו שם. בממלכה הקטנה שלנו אכלנו, שתינו, וישנו שנ"צים כשבריזה של ים כחול מנשבת בפנינו. שם גם אימצנו לנו כמה חברים קטנים, ילדים קמבודיים בני 10, שמרוב עבודה מול תיירים, האנגלית שלהם טובה פי שתיים מזו של כל אסיאתי ממוצע.  
הנוף מהפינה שלנו, והחבר הקטן פאב מציג את סחורתו. סיהאנוקוויל. במועדון שנקרא "אופוריה", ממש על קו המים, היינו חוגגים בלילות, למראה תרמילאים שעושים ג'אגלינג באש, כשסופות ברקים רחוקות על האוקיאנוס באופק. לאופוריה הגענו עם נהגי אופנוע, בדרך עפר פתלתלה. ככלל, בקמבודיה, עולים מספרים לא הגיוניים של אנשים על אופנוע מסכן אחד. אני התנסיתי (כמה לא חינוכי) בנסיעה בשלישיה (שני נוסעים ונהג), כאשר לפחות שני שליש מן הנוסעים (נחשו אתם מי) נמצאים בגילופין.... ברררר.... ושם, שם גם גיליתי אותם. הכוכבים שהתבלבלו ונפלו על החול. טוב... למעשה מדובר על יצורים קטנים (אמרו לי שקוראים להם פלאנקטונים) שנמצאים בים. קטנים כל כך, שאין אפשרות לראות אותם, רק את האור שהם זוהרים בו. הם חיים במים, ואם תכנסו לים החשוך בלילה הם יזרחו סביבכם למרגש התנועה הקטנה ביותר של גופכם, והים סביבכם ייראה כמו שמיים זרועי כוכבים. כל-כך, כל-כך קטנים ומקסימים. בטיול לילי על החול, הבחנו לפתע בנקודות לבנות בוהקות על החול. אלה היו כמה פלאנקטונים קטנטנים שכאלה, שנסחפו לחוף, ודעכו שם. אספתי אותם על האצבעות, ונקודה של אור ביצבצה בקצה של כל אצבע. זה היה הקסם הלילי של סיהאנוקוויל. אלה הדברים הקטנים ששימחו אותי עד אינסוף. סביב סיהאנוקוויל יש אטרקציות רבות שאני לא הספקתי לראות. כן, שבועיים הם הרבה זמן, אבל היה כל כך נעים לרבוץ, שאפילו מהחוף הקטן שלנו יצאנו רק לעיתים נדירות בזמן הזה. ישנו הפארק הלאומי בוקור, שאומרים שהוא מעין עיירת רפאים, שנותרה נטושה לגמרי מאז תקופת הקמר רוג'. וישנו אי אחד סודי, שהשמועה עליו עוברת מפה לאוזן. הוא נקרא אי הבמבוק, מרחק כשעה (או שעה וחצי) שיט מסיהאנוקוויל (יש לברר בגסטהאוסים לגבי השיט), והוא אי נטוש ובקושי מתוייר, שעליו בערך שני גסטהאוסים. קיבלתי עליו המלצות חמות חמות. לתשומת ליבם של מי שרוצים חוויה ייחודית ומבודדת מעט באזור... Mondulkiri מונדולקירי- ג'ונגל או חור נידח? קצת אחרי שחזרתי מסיהאנוקוויל (לפנום פן, כמובן), התפרקה לה החבורה שלנו לכיוונים שונים, ואני החלטתי לסוע רחוק, ולסוע לבד. בצפון מערב קמבודיה יש אזור הררי וירוק ובו שני חבלי ארץ מוכרים לתיירים (ואף על פי כן- לא מלאי תיירים)- מונדולקירי וראטאנקירי. 8 שעות נסיעה בדרך, איך אגדיר אותה, לא נוחה במיוחד, לסן מונורום- בירת חבל מונדולקירי, הספיקו לי, ולא הרגשתי צורך לעבור תלאות נוספות ולהרחיק עד לראטאנקירי. מונדולקירי הוא אמנם חבל ירוק ומקסים, אבל הרבה פחות ג'ונגלי ממה שציפיתי. בתצפית על האזור מגבעה בקרבת העיר, החבל נראה לי הרבה יותר אירופאי מאשר קמבודי. על כל האזור מהלך קסם שקט ורענן. כשירדתי מהאוטובוס קידמה את פני קשת בשמיים, וביומיים שלי שם ירדו מדי פעם גשמים עזים. ניתן לעשות טיולי יום למפלים באזור. מרחק כשני קילומטר מהעיר, במרכז החורש והצמחייה, נמצא לודג' קטן ומקסים בשם "Nature Lodge", השייך לבחורה ישראלית בשם שירי שחיה שם עם בעלה הקמבודי. לא ישנתי שם, אבל באתי לבקר את הזוג, והתפעלתי מהאומץ של שירי לגור בלב חבל נידח ביותר בקמבודיה, כמעט בלי יכולת לתקשר עם המשפחה (אינטרנט רחוק ויקר, ומאד איטי...). במונדולקירי חברתי לשלישיית צרפתים חביבים, אבל עם כל הרצון הטוב שלהם, כשגיליתי שהם מדברים בעיקר צרפתית (ואני יודעת יותר סינית מצרפתית, למרות שביומיים האלה, יאמר לזכותי, למדתי הרבה), חזרתי חפויית ראש לפנום פן, כשבליבי געגועים לחבורת סיהאנוקוויל שלי...  
מונדולקירי. לעמוד הבא |
||